שו"ת בני בנים, חלק ראשון ל״ג

« שו"ת בני בנים Volume I 32 שו"ת בני בנים Volume I 34 »

5 סוטה פתח ↗

הוּא הָיָה אוֹמֵר: חָסִיד שׁוֹטֶה כּוּ׳. הֵיכִי דָּמֵי חָסִיד שׁוֹטֶה? כְּגוֹן דְּקָא טָבְעָה אִיתְּתָא בְּנַהֲרָא, וְאָמַר: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְאִיסְתַּכּוֹלֵי בַּהּ וְאַצּוֹלַהּ.

6 משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

הַיּוֹלֶדֶת כְּשֶׁכּוֹרַעַת לֵילֵד הֲרֵי הִיא בְּסַכָּנַת נְפָשׁוֹת וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. קוֹרְאִין לָהּ חֲכָמָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְחוֹתְכִים אֶת הַטַּבּוּר וְקוֹשְׁרִין אוֹתוֹ. וְאִם הָיְתָה צְרִיכָה לְנֵר בְּשָׁעָה שֶׁהִיא צוֹעֶקֶת בַּחֲבָלֶיהָ מַדְלִיקִין לָהּ אֶת הַנֵּר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה סוּמָא מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּהּ מִתְיַשֶּׁבֶת עָלֶיהָ בַּנֵּר וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה. וְאִם הָיְתָה צְרִיכָה לְשֶׁמֶן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מְבִיאִין לָהּ. וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת מְשַׁנִּין בִּשְׁעַת הֲבָאָה כְּגוֹן שֶׁתָּבִיא לָהּ חֲבֶרְתָּהּ כְּלִי תָּלוּי בִּשְׂעָרָהּ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר מְבִיאָה כְּדַרְכָּהּ:

7 עבודה זרה פתח ↗

אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: עַיִן שֶׁמָּרְדָה מוּתָּר לְכוֹחְלָהּ בְּשַׁבָּת. סְבוּר מִינֵּיהּ: הָנֵי מִילֵּי הוּא דִּשְׁחִקִי סַמָּנִין מֵאֶתְמוֹל, אֲבָל מִשְׁחָק בְּשַׁבָּת וְאֵתוֹיֵי דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים — לָא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ: לְדִידִי מִיפָּרְשָׁא מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אֲפִילּוּ מִישְׁחָק בְּשַׁבָּת וְאֵתוֹיֵי דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים — מוּתָּר.

8 משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

דְחוּיָה הִיא שַׁבָּת אֵצֶל סַכָּנַת נְפָשׁוֹת כִּשְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת. לְפִיכָךְ חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה עוֹשִׂין לוֹ כָּל צְרָכָיו בְּשַׁבָּת עַל פִּי רוֹפֵא אֻמָּן שֶׁל אוֹתוֹ מָקוֹם. סָפֵק שֶׁהוּא צָרִיךְ לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת סָפֵק שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ. וְכֵן אִם אָמַר רוֹפֵא לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת וְרוֹפֵא אַחֵר אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת שֶׁסְּפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת: אֲמָדוּהוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁהוּא צָרִיךְ לְכָךְ וְכָךְ לִשְׁמוֹנָה יָמִים אֵין אוֹמְרִים נַמְתִּין עַד הָעֶרֶב כְּדֵי שֶׁלֹּא לְחַלֵּל עָלָיו שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת אֶלָּא מַתְחִילִין מֵהַיּוֹם שֶׁהוּא שַׁבָּת וּמְחַלְּלִין עָלָיו אֲפִלּוּ מֵאָה שַׁבָּתוֹת כָּל זְמַן שֶׁהוּא צָרִיךְ וְיֵשׁ בּוֹ סַכָּנָה אוֹ סְפֵק סַכָּנָה מְחַלְּלִין. וּמַדְלִיקִין לוֹ אֶת הַנֵּר וּמְכַבִּין מִלְּפָנָיו אֶת הַנֵּר וְשׁוֹחֲטִין לוֹ וְאוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין וּמְחִמִּין לוֹ חַמִּין בֵּין לְהַשְׁקוֹתוֹ בֵּין לִרְחִיצַת גּוּפוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שַׁבָּת לְגַבֵּי חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה הֲרֵי הוּא כְּחל לְכָל הַדְּבָרִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶן: כְּשֶׁעוֹשִׂים דְּבָרִים הָאֵלּוּ אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לֹא עַל יְדֵי נָכְרִים וְלֹא עַל יְדֵי קְטַנִּים וְלֹא עַל יְדֵי עֲבָדִים וְלֹא עַל יְדֵי נָשִׁים כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶם. אֶלָּא עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל וְחַכְמֵיהֶם. וְאָסוּר לְהִתְמַהְמֵהַּ בְּחִלּוּל שַׁבָּת לְחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יח ה "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה נְקָמָה בָּעוֹלָם אֶלָּא רַחֲמִים וְחֶסֶד וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם. וְאִלּוּ הָאֶפִּיקוֹרוֹסִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁזֶּה חִלּוּל שַׁבָּת וְאָסוּר עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר יחזקאל כ כה "גַּם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם": הַחוֹשֵׁשׁ בְּעֵינָיו וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בִּשְׁתֵּיהֶם אוֹ בְּאַחַת מֵהֶם צִיר אוֹ שֶׁהָיוּ דְּמָעוֹת שׁוֹתְתוֹת מֵהֶן מֵרֹב הַכְּאֵב אוֹ שֶׁהָיָה דָּם שׁוֹתֵת מֵהֶן אוֹ שֶׁהָיָה בָּהֶן קַדַּחַת וְכַיּוֹצֵא בָּחֳלָאִים אֵלּוּ הֲרֵי זֶה בִּכְלַל חוֹלִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן סַכָּנָה וּמְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת וְעוֹשִׂין לוֹ כָּל צָרְכֵי רְפוּאָה: וְכֵן אִם יֵשׁ מַכָּה בַּחֲלַל גּוּפוֹ מִן הַשָּׂפָה וּלְפָנִים בֵּין בְּפִיו בֵּין בְּמֵעָיו בֵּין בִּכְבֵדוֹ וּטְחוֹלוֹ אוֹ בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת כָּל שֶׁיֵּשׁ בַּחֲלָלוֹ הֲרֵי זֶה חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֹמֶד שֶׁחָלְיוֹ כָּבֵד הוּא לְפִיכָךְ מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת מִיָּד בְּלֹא אֲמִידָה. וּמַכָּה שֶׁהִיא בְּגַב הַיָּד וְגַב הָרֶגֶל הֲרֵי הִיא כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל וְאֵינָהּ צְרִיכָה אֹמֶד וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. וְהַחֹם שֶׁמְּסַמֵּר אֶת הַבָּשָׂר כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל דָּמִי וּמְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת וְכֵן כָּל חֹלִי שֶׁהָרוֹפְאִים אוֹמְרִין שֶׁזֶּה יֵשׁ בּוֹ סַכָּנָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּעוֹר הַבָּשָׂר מִבַּחוּץ מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת עַל פִּיהֶם: הַבּוֹלֵעַ נִימָה שֶׁל מַיִם מְחִמִּין לוֹ חַמִּין בְּשַׁבָּת וְעוֹשִׂין לוֹ כָּל צָרְכֵי רְפוּאָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. וְכֵן מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה אוֹ אֶחָד מִזּוֹחֲלֵי הֶעָפָר שֶׁמְּמִיתִין אֲפִלּוּ הָיוּ סָפֵק מְמִיתִין סָפֵק אֵין מְמִיתִין עוֹשִׂין לוֹ כָּל צָרְכֵי רְפוּאָה לְהַצִּילוֹ: חוֹלֶה שֶׁאֲמָדוּהוּ רוֹפְאִים לְהָבִיא לוֹ גְּרוֹגֶרֶת אַחַת וְרָצוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וְהֵבִיאוּ לוֹ עֶשֶׂר גְּרוֹגָרוֹת בְּבַת אַחַת כֻּלָּן פְּטוּרִין מִכְּלוּם. וַאֲפִלּוּ הֵבִיאוּ בָּזֶה אַחַר זֶה וַאֲפִלּוּ הִבְרִיא בָּרִאשׁוֹנָה שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם בִּרְשׁוּת הֵבִיאוּ: חוֹלֶה שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִשְׁתֵּי גְּרוֹגָרוֹת וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא שְׁתֵּי גְּרוֹגָרוֹת בִּשְׁנֵי עֵקְצִין וְשָׁלֹשׁ גְּרוֹגָרוֹת בְּעֹקֶץ אֶחָד כּוֹרְתִין הָעֹקֶץ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין צְרִיכִין אֶלָּא לִשְׁתַּיִם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְבּוּ בִּבְצִירָה אֶלָּא יִכְרְתוּ עֹקֶץ אֶחָד וְלֹא יִכְרְתוּ שְׁנַיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: הַמְבַשֵּׁל לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת וְאָכַל הַחוֹלֶה וְהוֹתִיר אָסוּר לְבָרִיא לֶאֱכל מִן הַמֻּתָּר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. אֲבָל הַשּׁוֹחֵט לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת מֻתָּר לַבָּרִיא לֶאֱכל מִמֶּנּוּ בָּשָׂר חַי שֶׁאֵין בַּדָּבָר תּוֹסֶפֶת כְּדֵי שֶׁנִּגְזֹר שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה עוֹשִׂין לוֹ כָּל צְרָכָיו עַל יְדֵי נָכְרִי. כֵּיצַד. אוֹמְרִין לַנָּכְרִי לַעֲשׂוֹת לוֹ וְהוּא עוֹשֶׂה. לְבַשֵּׁל לוֹ וְלֶאֱפוֹת וּלְהָבִיא רְפוּאָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. וְכֵן כּוֹחֵל עֵינָיו מִן הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם סַכָּנָה. וְאִם הָיוּ צְרִיכִים לִדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן מְלָאכָה עוֹשִׂין אוֹתָן אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ מַעֲלִין אָזְנַיִם בְּשַׁבָּת וּמַעֲלִין אֻנְקְלִי וּמַחְזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מֻתָּר: הַיּוֹלֶדֶת כְּשֶׁכּוֹרַעַת לֵילֵד הֲרֵי הִיא בְּסַכָּנַת נְפָשׁוֹת וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. קוֹרְאִין לָהּ חֲכָמָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְחוֹתְכִים אֶת הַטַּבּוּר וְקוֹשְׁרִין אוֹתוֹ. וְאִם הָיְתָה צְרִיכָה לְנֵר בְּשָׁעָה שֶׁהִיא צוֹעֶקֶת בַּחֲבָלֶיהָ מַדְלִיקִין לָהּ אֶת הַנֵּר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה סוּמָא מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּהּ מִתְיַשֶּׁבֶת עָלֶיהָ בַּנֵּר וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה. וְאִם הָיְתָה צְרִיכָה לְשֶׁמֶן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מְבִיאִין לָהּ. וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת מְשַׁנִּין בִּשְׁעַת הֲבָאָה כְּגוֹן שֶׁתָּבִיא לָהּ חֲבֶרְתָּהּ כְּלִי תָּלוּי בִּשְׂעָרָהּ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר מְבִיאָה כְּדַרְכָּהּ: אֵין מְיַלְּדִין אֶת הָעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּשַׁבָּת וַאֲפִלּוּ בְּשָׂכָר וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְאֵיבָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם חִלּוּל. אֲבָל מְיַלְּדִין אֶת בַּת גֵּר תּוֹשָׁב מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ מְצֻוִּין לְהַחֲיוֹתוֹ. וְאֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת: חַיָּה מִשֶּׁיַּתְחִיל הַדָּם לִהְיוֹת שׁוֹתֵת עַד שֶׁתֵּלֵד וְאַחַר שֶׁתֵּלֵד עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת וְעוֹשִׂין לָהּ כָּל צְרָכֶיהָ. בֵּין שֶׁאָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי בֵּין שֶׁאָמְרָה אֵינִי צְרִיכָה. וּמִשְּׁלֹשָׁה עַד שִׁבְעָה אִם אָמְרָה אֵינִי צְרִיכָה אֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. וְאִם שָׁתְקָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי שֶׁמְּחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. וּמִשִּׁבְעָה וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי הִיא כְּחוֹלָה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה וַאֲפִלּוּ אָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי אֵין עוֹשִׂין לָהּ מְלָאכָה אֶלָּא עַל יְדֵי נָכְרִים: עוֹשִׂין מְדוּרָה לְחַיָּה וַאֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה מִפְּנֵי שֶׁהַצִּנָּה קָשָׁה לְחַיָּה הַרְבֵּה בַּמְּקוֹמוֹת הַקָּרִים. אֲבָל אֵין עוֹשִׂין מְדוּרָה לְחוֹלֶה לְהִתְחַמֵּם בָּהּ. הִקִּיז דָּם וְנִצְטַנֵּן עוֹשִׂין לוֹ מְדוּרָה אֲפִלּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז. וּמַרְחִיצִין אֶת הַוָּלָד בְּשַׁבָּת בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד אַחַר שֶׁחוֹתְכִין אֶת טִבּוּרוֹ אֲפִלּוּ בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּשַׁבָּת. וּמוֹלְחִין אוֹתוֹ וּמְלַפְּפִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁסַּכָּנָה הִיא לוֹ אִם לֹא יַעֲשׂוּ לוֹ כָּל אֵלּוּ. וְכֵן מַרְחִיצִים אוֹתוֹ לִפְנֵי הַמִּילָה וּלְאַחַר הַמִּילָה וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לַמִּילָה בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה: הָאִשָּׁה שֶׁיָּשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר וּמֵתָה מְבִיאִין סַכִּין בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים וְקוֹרְעִין אֶת כְּרֵסָהּ וּמוֹצִיאִין אֶת הַוָּלָד שֶׁמָּא יִמָּצֵא חַי שֶׁסְּפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וַאֲפִלּוּ לָזֶה שֶׁאֵין חֶזְקָתוֹ חַי: מְפַקְּחִין פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ בְּשַׁבָּת וְאֵין צָרִיךְ לִטּל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין. וְהַמַּקְדִּים לְהַצִּיל הַנֶּפֶשׁ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. כֵּיצַד. רָאָה תִּינוֹק שֶׁנָּפַל לַיָּם פּוֹרֵשׂ מְצוּדָה וּמַעֲלֵהוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא צָד הַדָּגִים עִמּוֹ. שָׁמַע שֶׁטָּבַע תִּינוֹק בַּיָּם וּפָרַשׂ מְצוּדָה לְהַעֲלוֹתוֹ וְהֶעֱלָה דָּגִים בִּלְבַד פָּטוּר מִכְּלוּם. נִתְכַּוֵּן לְהַעֲלוֹת דָּגִים וְהֶעֱלָה דָּגִים וְתִינוֹק פָּטוּר אֲפִלּוּ לֹא שָׁמַע שֶׁטָּבַע הוֹאִיל וְהֶעֱלָה תִּינוֹק עִם הַדָּגִים פָּטוּר: נָפַל תִּינוֹק לַבּוֹר עוֹקֵר חֻלְיָה וּמַעֲלֵהוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְתַקֵּן בָּהּ מַדְרֵגָה בִּשְׁעַת עֲקִירָתוֹ. נִנְעַל דֶּלֶת בִּפְנֵי תִּינוֹק שׁוֹבֵר הַדֶּלֶת וּמוֹצִיאוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְפַצֵּל אוֹתָהּ כְּמִין עֵצִים שֶׁרְאוּיִין לִמְלָאכָה שֶׁמָּא יִבָּעֵת הַתִּינוֹק וְיָמוּת. נָפְלָה דְּלֵקָה וְיֵשׁ שָׁם אָדָם שֶׁחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִשָּׂרֵף מְכַבִּין אוֹתָהּ לְהַצִּילוֹ מִן הָאֵשׁ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא כּוֹבֵשׁ דֶּרֶךְ וּמְתַקְּנָהּ בִּשְׁעַת כִּבּוּי. וְכָל הַקּוֹדֵם לְהַצִּיל הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִטּל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין בְּכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה: מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּלֶת סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם מְפַקְּחִין עָלָיו. מְצָאוּהוּ חַי אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְרוֹצֵץ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּבָּרֵא מְפַקְּחִין עָלָיו וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְחַיֵּי אוֹתָהּ שָׁעָה: בָּדְקוּ עַד חָטְמוֹ וְלֹא מָצְאוּ בּוֹ נְשָׁמָה מַנִּיחִין אוֹתוֹ שָׁם שֶׁכְּבָר מֵת. בָּדְקוּ וּמָצְאוּ עֶלְיוֹנִים מֵתִים לֹא יֹאמְרוּ כְּבָר מֵתוּ תַּחְתּוֹנִים אֶלָּא מְפַקְּחִין עַל הַכּל שֶׁאֶפְשָׁר בְּמַפּלֶת שֶׁיָּמוּת הָעֶלְיוֹן וְיִהְיֶה הַתַּחְתּוֹן חַי: הָיְתָה חָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְיִשְׂרְאֵלִים אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל אֶחָד וְאֶלֶף עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְנָפְלָה עֲלֵיהֶם מַפּלֶת מְפַקְּחִין עַל הַכּל מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל. פֵּרַשׁ אֶחָד מֵהֶם לֶחָצֵר אַחֶרֶת וְנָפְלָה עָלָיו אוֹתָהּ חָצֵר מְפַקְּחִים עָלָיו שֶׁמָּא זֶה שֶׁפֵּרַשׁ הָיָה יִשְׂרָאֵל וְהַנִּשְׁאָרִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת: נֶעֶקְרוּ כֻּלָּן מֵחָצֵר זוֹ לֵילֵךְ לֶחָצֵר אַחֶרֶת וּבְעֵת עֲקִירָתָם פֵּרַשׁ אֶחָד מֵהֶן וְנִכְנַס לֶחָצֵר אַחֶרֶת וְנָפְלָה עָלָיו מַפּלֶת וְאֵין יָדוּעַ מִי הוּא אֵין מְפַקְּחִין עָלָיו. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנֶּעֶקְרוּ כֻּלָּם אֵין כָּאן יִשְׂרָאֵל וְכָל הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן כְּשֶׁהֵן מְהַלְּכִין הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁפֵּרַשׁ מִן הָרֹב. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הָרֹב יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁנֶּעֶקְרוּ כֻּלָּם וּפֵרַשׁ אֶחָד מֵהֶם לְחָצֵר אַחֶרֶת וְנָפְלָה עָלָיו מַפּלֶת מְפַקְּחִין: הַמְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר וְלֹא יָדַע מָתַי הוּא יוֹם שַׁבָּת מוֹנֶה מִיּוֹם שֶׁטָּעָה שִׁשָּׁה וּמְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי וּמְבָרֵךְ בּוֹ בִּרְכוֹת הַיּוֹם וּמַבְדִּיל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וּבְכָל יוֹם וָיוֹם וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם זֶה שֶׁהוּא מְקַדֵּשׁ וּמַבְדִּיל בּוֹ מֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּת. וְאָסוּר לוֹ לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר עַל פַּרְנָסָתוֹ שֶׁכָּל יוֹם וָיוֹם סְפֵק שַׁבָּת הוּא. וְאִם יָדַע שֶׁהוּא שְׁמִינִי לִיצִיאָתוֹ אוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר לִיצִיאָתוֹ וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה הַמִּנְיָן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר וַדַּאי שֶׁלֹּא יָצָא בְּשַׁיָּרָא בְּשַׁבָּת. וּשְׁאָר הַיָּמִים חוּץ מִיּוֹם זֶה עוֹשֶׂה כְּדֵי פַּרְנָסָה בִּלְבַד: עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁצָּרוּ עַל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן אֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת וְאֵין עוֹשִׂין עִמָּהֶן מִלְחָמָה. וּבְעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר אֲפִלּוּ לֹא בָּאוּ אֶלָּא עַל עִסְקֵי תֶּבֶן וְקַשׁ יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. וּבְכָל מָקוֹם אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת אוֹ שֶׁעָרְכוּ מִלְחָמָה אוֹ שֶׁצָּרוּ סְתָם יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. וּמִצְוָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁיְּכוֹלִין לָבוֹא וְלָצֵאת וְלַעֲזֹר לְאַחֵיהֶם שֶׁבַּמָּצוֹר וּלְהַצִּילָם מִיַּד הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּשַׁבָּת. וְאָסוּר לָהֶן לְהִתְמַהֲמֵהַּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וּכְשֶׁיַּצִּילוּ אֶת אֲחֵיהֶן מֻתָּר לָהֶן לַחֲזֹר בִּכְלֵי זַיִן שֶׁלָּהֶן לִמְקוֹמָם בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבוֹא: וְכֵן סְפִינָה הַמְטֹרֶפֶת בַּיָּם אוֹ עִיר שֶׁהִקִּיפָהּ כַּרְקוֹם אוֹ נָהָר מִצְוָה לָצֵאת בְּשַׁבָּת לְהַצִּילָן בְּכָל דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לְהַצִּילָן. וַאֲפִלּוּ יָחִיד הַנִּרְדָּף מִפְּנֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אוֹ מִפְּנֵי נָחָשׁ אוֹ דֹּב שֶׁהוּא רוֹדֵף אַחֲרָיו לְהָרְגוֹ מִצְוָה לְהַצִּילוֹ. וַאֲפִלּוּ בַּעֲשִׂיַּת כַּמָּה מְלָאכוֹת בְּשַׁבָּת וַאֲפִלּוּ לְתַקֵּן כְּלֵי זַיִן לְהַצִּילוֹ מֻתָּר. וְזוֹעֲקִים עֲלֵיהֶן וּמִתְחַנְּנִים בְּשַׁבָּת וּמַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן לַעֲזֹר אוֹתָם. וְאֵין מִתְחַנְּנִים וְלֹא זוֹעֲקִין עַל הַדֶּבֶר בְּשַׁבָּת: צָרִין עַל עֲיָרוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם לַשַּׁבָּת. וְעוֹשִׂין עִמָּהֶן מִלְחָמָה בְּכָל יוֹם וָיוֹם וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת עַד שֶׁכּוֹבְשִׁין אוֹתָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ דברים כ כ "עַד רִדְתָּהּ" וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה. וְלֹא כָּבַשׁ יְהוֹשֻׁעַ יְרִיחוֹ אֶלָּא בְּשַׁבָּת:

10 שו"ת הרשב"א חלק ד פתח ↗

יכול אדם לצאת בקמיע בשבת, בין בצוארו בין בזרועו אחד חולה שיש בו סכנה, ואחד חולה שאין בו סכנה. כך שמעתי מפי ה"ר אהרן ז"ל. ועוד אמר: שכותבין כל קמיע, אפי' בשבת, לחולה שיש בו סכנה, או ליולדת, היכא דאינהו תבעי, ליתובי דעתייהו. אף על פי שאין אנו יודעים אם הוא מומחה, אם לאו. אבל אם אינם תובעים, אלא שאמר חכם אחד: יש לי קמיע א', שמועיל לאותו חולי. אפשר שאין כותבין אותו בשבת מספק, אא"כ יודע דאמחי קמיע, או אמחי גברא, שרוצה לכתוב אותו קמיע.1א"ה: לך נא ראה, לה"ר מהרח"א נר"ו בקונט' טוב עין, דמ"ה ע"ב, שכתב תשובת הרמ"ה שמצא בכ"י כדברים האלה, ועי' בח"ב סי' רפ"א..

11 משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

12 מגן אברהם פתח ↗

אפי' היא סומא. מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קמ"ל יתובי מיתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזי' חבירתה ועבדת לי גמ' וקשה יאמרו בפני' שהדליקו הנר ותתישב' דעתה ואפשר דמ"מ היא רואה מרא' נר א"נ תוכל לנסות להראות להם אצבע או ב' אם ידעו ומ"מ צ"ע ל"ל טעמא דמיתב' דעתא הלא צריכים להדלקת הנר לראות מה שצריכה:

13 כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

ומ"ש אפילו בשבת. היינו משום דאסור להרבות בשיחה בטילה וכמ"ש רבינו בפ' כ"ד מהלכות שבת ואפ"ה לחש זה שרי כדי שלא תטרף דעתו עליו:

14 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

אֵין הוֹלְכִין בְּחֻקּוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְלֹא מִדַּמִּין לָהֶן לֹא בְּמַלְבּוּשׁ וְלֹא בְּשֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כ כג "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹי". וְנֶאֱמַר ויקרא יח ג "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". וְנֶאֱמַר דברים יב ל "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם". הַכּל בְּעִנְיָן אֶחָד הוּא מַזְהִיר שֶׁלֹּא יִדְמֶה לָהֶן. אֶלָּא יִהְיֶה הַיִּשְׂרָאֵל מֻבְדָּל מֵהֶן וְיָדוּעַ בְּמַלְבּוּשׁוֹ וּבִשְׁאָר מַעֲשָׂיו כְּמוֹ שֶׁהוּא מֻבְדָּל מֵהֶן בְּמַדָּעוֹ וּבְדֵעוֹתָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ויקרא כ כו "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים". לֹא יִלְבַּשׁ בְּמַלְבּוּשׁ הַמְיֻחָד לָהֶן. וְלֹא יְגַדֵּל צִיצִית רֹאשׁוֹ כְּמוֹ צִיצִית רֹאשָׁם. וְלֹא יְגַלֵּחַ מִן הַצְּדָדִין וְיַנִּיחַ הַשֵּׂעָר בָּאֶמְצַע כְּמוֹ שֶׁהֵן עוֹשִׂין וְזֶה הַנִּקְרָא בְּלוֹרִית. וְלֹא יְגַלֵּחַ הַשֵּׂעָר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו מֵאֹזֶן לְאֹזֶן וְיַנִּיחַ הַפֶּרַע מִלְּאַחֲרָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין הֵן. וְלֹא יִבְנֶה מְקוֹמוֹת כְּבִנְיַן הֵיכָלוֹת שֶׁל עַכּוּ"ם כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהֶן רַבִּים כְּמוֹ שֶׁהֵן עוֹשִׂין. וְכָל הָעוֹשֶׂה אַחַת מֵאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לוֹקֶה: עַכּוּ"ם שֶׁהָיָה מִסְתַּפֵּר מִיִּשְׂרָאֵל כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִבְלוֹרִיתוֹ קָרוֹב שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לְכָל רוּחַ שׁוֹמֵט אֶת יָדוֹ: יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה קָרוֹב לַמַּלְכוּת וְצָרִיךְ לֵישֵׁב לִפְנֵי מַלְכֵיהֶם וְהָיֳה לוֹ גְּנַאי לְפִי שֶׁלֹּא יִדְמֶה לָהֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְבּשׁ בְּמַלְבּוּשֵׁיהֶן וּלְגַלֵּחַ כְּנֶגֶד פָּנָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן עוֹשִׂין: אֵין מְנַחֲשִׁין כְּעַכּוּ"ם שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט כו "לֹא תְנַחֲשׁוּ". כֵּיצַד הוּא הַנַּחַשׁ. כְּגוֹן אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים הוֹאִיל וְנָפְלָה פִּתִּי מִפִּי אוֹ נָפַל מַקְלִי מִיָּדִי אֵינִי הוֹלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי הַיּוֹם שֶׁאִם אֵלֵךְ אֵין חֲפָצַיי נַעֲשִׂים. הוֹאִיל וְעָבַר שׁוּעָל מִימִינִי אֵינִי יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתִי הַיּוֹם שֶׁאִם אֵצֵא יִפְגָּעֵנִי אָדָם רַמַּאי. וְכֵן אֵלּוּ שֶׁשּׁוֹמְעִים צִפְצוּף הָעוֹף וְאוֹמְרִים יִהְיֶה כָּךְ וְלֹא יִהְיֶה כָּךְ. טוֹב לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי וְרַע לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי. וְכֵן אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים שְׁחֹט תַּרְנְגוֹל זֶה שֶׁקָּרָא עַרְבִית. שְׁחֹט תַּרְנְגלֶת זוֹ שֶׁקָּרְאָה כְּמוֹ תַּרְנְגוֹל. וְכֵן הַמֵּשִׂים סִימָנִים לְעַצְמוֹ אִם יֶאֱרַע לִי כָּךְ וְכָךְ אֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי וְאִם לֹא יֶאֱרַע לִי לֹא אֶעֱשֶׂה, כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל אָסוּר. וְכָל הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה מִפְּנֵי דָּבָר מִדְּבָרִים אֵלּוּ לוֹקֶה: מִי שֶׁאָמַר דִּירָה זוֹ שֶׁבָּנִיתִי סִימָן טוֹב הָיְתָה עָלַי. אִשָּׁה זוֹ שֶׁנָּשָׂאתִי וּבְהֵמָה זוֹ שֶׁקָּנִיתִי מְבֹרֶכֶת הָיְתָה מֵעֵת שֶׁקְּנִיתִיהָ עָשַׁרְתִּי. וְכֵן הַשּׁוֹאֵל לְתִינוֹק אֵי זֶה פָּסוּק אַתָּה לוֹמֵד אִם אָמַר לוֹ פָּסוּק מִן הַבְּרָכוֹת יִשְׂמַח וְיֹאמַר זֶה סִימָן טוֹב כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר הוֹאִיל וְלֹא כִּוֵּן מַעֲשָׂיו וְלֹא נִמְנַע מִלַּעֲשׂוֹת אֶלָּא עָשָׂה זֶה סִימָן לְעַצְמוֹ לְדָבָר שֶׁכְּבָר הָיָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר: אֵיזֶהוּ קוֹסֵם זֶה הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה מִשְּׁאָר הַמַּעֲשִׂיּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּשּׁוֹם וְתִפָּנֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ מִכָּל הַדְּבָרִים עַד שֶׁיֹּאמַר דְּבָרִים שֶׁעֲתִידִים לִהְיוֹת וְיֹאמַר דָּבָר פְּלוֹנִי עָתִיד לִהְיוֹת אוֹ אֵינוֹ הוֹוֶה אוֹ שֶׁיֹּאמַר שֶׁרָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן וְהִזָּהֲרוּ מִכָּךְ. יֵשׁ מִן הַקּוֹסְמִין שֶׁמְּשַׁמְּשִׁים בְּחל אוֹ בַּאֲבָנִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁגּוֹהֵר לָאָרֶץ וְיָנוּעַ וְצוֹעֵק. וְיֵשׁ מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בְּמַרְאָה שֶׁל בַּרְזֶל אוֹ בַּעֲשָׁשִׁית וּמְדַמִּין וְאוֹמְרִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁנּוֹשֵׂא מַקֵּל בְּיָדוֹ וְנִשְׁעָן עָלָיו וּמַכֶּה בּוֹ עַד שֶׁתִּפָּנֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ וּמְדַבֵּר. הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר הושע ד יב "עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ": אָסוּר לִקְסֹם וְלִשְׁאל לְקוֹסֵם אֶלָּא שֶׁהַשּׁוֹאֵל לְקוֹסֵם מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת אֲבָל הַקּוֹסֵם עַצְמוֹ אִם עָשָׂה מַעֲשֶׂה מִכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר דברים יח י "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ" וְגוֹ' דברים יח י "קֹסֵם קְסָמִים": אֵיזֶהוּ מְעוֹנֵן אֵלּוּ נוֹתְנֵי עִתִּים שֶׁאוֹמְרִים בְּאִצְטַגְנִינוּת יוֹם פְּלוֹנִי טוֹב יוֹם פְּלוֹנִי רַע יוֹם פְּלוֹנִי רָאוּי לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה פְּלוֹנִית שָׁנָה פְּלוֹנִית אוֹ חֹדֶשׁ פְּלוֹנִי רַע לְדָבָר פְּלוֹנִי: אָסוּר לְעוֹנֵן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה אֶלָּא הוֹדִיעַ אוֹתָן הַכְּזָבִים שֶׁהַכְּסִילִים מְדַמִּין שֶׁהֵן דִּבְרֵי אֱמֶת וְדִבְרֵי חֲכָמִים. וְכָל הָעוֹשֶׂה מִפְּנֵי הָאִצְטַגְנִינוּת וְכִוֵּן מְלַאכְתּוֹ אוֹ הֲלִיכָתוֹ בְּאוֹתוֹ הָעֵת שֶׁקָּבְעוּ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט כו "לֹא תְעוֹנֵנוּ". וְכֵן הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם וּמְדַמֶּה בִּפְנֵי הָרוֹאִים שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה תִּמָּהוֹן וְהוּא לֹא עָשָׂה הֲרֵי זֶה בִּכְלַל מְעוֹנֵן וְלוֹקֶה: אֵיזֶהוּ חוֹבֵר זֶה שֶׁמְּדַבֵּר בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן לְשׁוֹן עַם וְאֵין לָהֶן עִנְיָן וּמַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ בְּסִכְלוּתוֹ שֶׁאוֹתָן הַדְּבָרִים מוֹעִילִין. עַד שֶׁהֵן אוֹמְרִים שֶׁהָאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עַל הַנָּחָשׁ אוֹ עַל הָעַקְרָב אֵינוֹ מַזִּיק וְהָאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עַל הָאִישׁ אֵינוֹ נִזּוֹק. וּמֵהֶן אוֹחֵז בְּיָדוֹ בְּעֵת שֶׁמְּדַבֵּר מַפְתֵּחַ אוֹ סֶלַע וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל אָסוּר. וְהַחוֹבֵר עַצְמוֹ שֶׁאָחַז בְּיָדוֹ כְּלוּם אוֹ שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה עִם דִּבּוּרוֹ אֲפִלּוּ הֶרְאָה בְּאֶצְבָּעוֹ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר דברים יח י "לֹא יִמָּצֵא בְךָ" וְגוֹ' דברים יח יא "וְחֹבֵר חָבֶר". אֲבָל אִם אָמַר דְּבָרִים בִּלְבַד וְלֹא הֵנִיד לֹא אֶצְבַּע וְלֹא רֹאשׁ וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ כְּלוּם. וְכֵן אָדָם שֶׁאָמַר עָלָיו הֶחָבֵר אוֹתָן הַקּוֹלוֹת וְהוּא יוֹשֵׁב לְפָנָיו וּמְדַמֶּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּזֶה הֲנָאָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּף בְּסִכְלוּת הַחֹבֵר. וְכָל אוֹתָן הַקּוֹלוֹת וְהַשֵּׁמוֹת הַמְשֻׁנִּים הַמְכֹעָרִים לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵב אֵין אוֹתָם: מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ עַקְרָב אוֹ נָחָשׁ מֻתָּר לִלְחשׁ עַל מְקוֹם הַנְּשִׁיכָה וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וּלְחַזֵּק לִבּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר מוֹעִיל כְּלוּם הוֹאִיל וּמְסֻכָּן הוּא הִתִּירוּ לוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו: הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְקוֹרֵא פָּסוּק מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן הַקּוֹרֵא עַל הַתִּינוֹק שֶׁלֹּא יִבָּעֵת וְהַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין עַל הַקָּטָן בִּשְׁבִיל שֶׁיִּישַׁן. לֹא דַּי לָהֶם שֶׁהֵם בִּכְלַל מְנַחֲשִׁים וְחוֹבְרִים אֶלָּא שֶׁהֵן בִּכְלַל הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה שֶׁהֵן עוֹשִׂין דִּבְרֵי תּוֹרָה רְפוּאַת גּוּף וְאֵינָן אֶלָּא רְפוּאַת נְפָשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר משלי ג כב "וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ". אֲבָל הַבָּרִיא שֶׁקָּרָא פְּסוּקִין וּמִזְמוֹר מִתְּהִלִּים כְּדֵי שֶׁתָּגֵן עָלָיו זְכוּת קְרִיאָתָן וְיִנָּצֵל מִצָּרוֹת וּמִנְּזָקִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר: אֵיזֶהוּ דּוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים זֶה הַמַּרְעִיב אֶת עַצְמוֹ וְהוֹלֵךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא מֵת בַּחֲלוֹם וְיוֹדִיעוֹ מַה שֶּׁשָּׁאַל עָלָיו. וְיֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁהֵם לוֹבְשִׁים מַלְבּוּשִׁים יְדוּעִים וְאוֹמְרִים דְּבָרִים וּמַקְטִירִין קְטֹרֶת יְדוּעָה וִישֵׁנִים לְבַדָּן כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא מֵת פְּלוֹנִי וִיסַפֵּר עִמּוֹ בַּחֲלוֹם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל הָעוֹשֶׂה כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא הַמֵּת וְיוֹדִיעוֹ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר דברים יח י "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר" וְגוֹ' דברים יח יא "וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים": אָסוּר לִשְׁאל בַּעַל אוֹב אוֹ בַּעַל יִדְּעֹנִי שֶׁנֶּאֱמַר דברים יח י "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר" וְגוֹ' דברים יח יא "וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי". נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁבַּעַל אוֹב וְיִדְּעֹנִי עַצְמָן בִּסְקִילָה וְהַנִּשְׁאָל בָּהֶן בְּאַזְהָרָה וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְאִם כִּוֵּן מַעֲשָׂיו וְעָשָׂה כְּפִי מֵאֲמָרָן לוֹקֶה: הַמְכַשֵּׁף חַיָּב סְקִילָה וְהוּא שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים. אֲבָל הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם וְהוּא שֶׁיֵּרָאֶה שֶׁעָשָׂה וְהוּא לֹא עָשָׂה לוֹקֶה מַכַּת מַרְדּוּת. מִפְּנֵי שֶׁלָּאו זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בִּמְכַשֵּׁף בִּכְלַל דברים יח י "לֹא יִמָּצֵא בְךָ" הוּא וְלָאו שֶׁנִּתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין הוּא וְאֵין לוֹקִין עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב יז "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה": וּדְבָרִים הָאֵלּוּ כֻּלָּן דִּבְרֵי שֶׁקֶר וְכָזָב הֵן וְהֵם שֶׁהִטְעוּ בָּהֶן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַקַּדְמוֹנִים לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת כְּדֵי שֶׁיִּנְהֲגוּ אַחֲרֵיהֶן. וְאֵין רָאוּי לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם חֲכָמִים מְחֻכָּמִים לְהִמָּשֵׁךְ בַּהֲבָלִים אֵלּוּ וְלֹא לְהַעֲלוֹת עַל לֵב שֶׁיֵּשׁ תּוֹעֶלֶת בָּהֶן. שֶׁנֶּאֱמַר במדבר כג כג "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל". וְנֶאֱמַר דברים יח יד "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן" וְגוֹ'. כָּל הַמַּאֲמִין בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּמְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ שֶׁהֵן אֱמֶת וּדְבַר חָכְמָה אֲבָל הַתּוֹרָה אֲסָרָתַן אֵינָן אֶלָּא מִן הַסְּכָלִים וּמְחֻסְּרֵי הַדַּעַת וּבִכְלַל הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים שֶׁאֵין דַּעְתָּן שְׁלֵמָה. אֲבָל בַּעֲלֵי הַחָכְמָה וּתְמִימֵי הַדַּעַת יֵדְעוּ בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאָסְרָה תּוֹרָה אֵינָם דִּבְרֵי חָכְמָה אֶלָּא תֹּהוּ וְהֶבֶל שֶׁנִּמְשְׁכוּ בָּהֶן חַסְרֵי הַדַּעַת וְנָטְשׁוּ כָּל דַּרְכֵי הָאֱמֶת בִּגְלָלָן. וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרָה תּוֹרָה כְּשֶׁהִזְהִירָה עַל כָּל אֵלּוּ הַהֲבָלִים דברים יח יג "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ":

15 שולחן ערוך, אורח חיים פתח ↗

אין דנין: הגה ולכן אסור לתפוס ולהכניס לבית הסוהר מי שנתחייב איזה עונש כדי שלא יברח וכל שכן שאסור להלקותו דהוה בכלל דין ואם יברח אין עלינו כלום ב"י סוף סימן רס"ג בשם שבולי הלקט ולא מקדשין: הגה ויש מתירין לקדש היכא דאין לו אשה ובנים ר"ת ואפשר דה"ה הכניסה לחופה שרי סמ"ג ואע"ג דלא קי"ל הכי מ"מ סומכין על זה בשעת הדחק כי גדול כבוד הבריות כמו שרגילין שלפעמים שלא היו יכולים להשוות עם הנדוניא יום ו' עד הלילה דעושין החופה והקידושין בליל שבת הואיל וכבר הוכנו לסעודה ולנשואין והוי ביוש לכלה ולחתן אם לא יכנוס אז ומ"מ לכתחלה יש ליזהר שלא יבא לידי כך ועיין בטור אבן העזר סימן ס"ג: ולא חולצין ולא מיבמין ואין כונסין ולא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מפרישין תרומות ומעשרות ואין פודין הבן ואין מגרשין אלא אם כן הוא גט שכיב מרע דתקיף ליה עלמא וכולם אם נעשו שוגגין או מזידין או מוטעין מה שעשוי עשוי:

16 שולחן ערוך, יורה דעה פתח ↗

חובר חבר זהו שעל ידי לחש מקבץ חיות או נחשים ועקרבים יתושים ופרעושים:

16 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְקוֹרֵא פָּסוּק מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן הַקּוֹרֵא עַל הַתִּינוֹק שֶׁלֹּא יִבָּעֵת וְהַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין עַל הַקָּטָן בִּשְׁבִיל שֶׁיִּישַׁן. לֹא דַּי לָהֶם שֶׁהֵם בִּכְלַל מְנַחֲשִׁים וְחוֹבְרִים אֶלָּא שֶׁהֵן בִּכְלַל הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה שֶׁהֵן עוֹשִׂין דִּבְרֵי תּוֹרָה רְפוּאַת גּוּף וְאֵינָן אֶלָּא רְפוּאַת נְפָשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר משלי ג כב "וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ". אֲבָל הַבָּרִיא שֶׁקָּרָא פְּסוּקִין וּמִזְמוֹר מִתְּהִלִּים כְּדֵי שֶׁתָּגֵן עָלָיו זְכוּת קְרִיאָתָן וְיִנָּצֵל מִצָּרוֹת וּמִנְּזָקִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

17 מורה נבוכים פתח ↗

טעמים למועד ביצוע ברית המילה26 בן שמונה ימים שלמותה והנצחתה של מצווה זו לא יתקיימו אלא בהיותה של המילה בשנות הקטנוּת, וזאת משלוש סיבות. א הראשונה: אילו היו מחכים לקטן עד שיגדל, ייתכן שהוא לא יעשה זאת. ב השנייה: אין זה כואב לו כמו שהדבר כואב לגדול, משום שעורו רך ודמיונו חלש. כי הגדול חושב למבהיל ולקשה את הדבר שהוא מדמיין שיקרה, לפני שיקרה. ג השלישית: ההורים מקלים ראש בעניינו של הקטן בעת לידתו, כי בשלב זה עדיין לא התגבשה הצורה שבדמיון המביאה לכך שהוריו יאהבוהו. כי אותה צורה שבדמיון מיתוספת עם הטיפול בו, והיא גדֵלה ככל שהוא גדל, ולאחר מכן היא מתחילה לרדת ולהיטשטש; כוונתי לאותה צורה שבדמיון. כי אהבתם של האב והאם ליילוד בעת לידתו אינה כאהבתם אותו כשהוא בן שנה, והאהבה לבן שנה אינה כאהבה לבן שש. ואילו היו מחכים שנתיים-שלוש היה הדבר מביא לביטול המילה מתוך החמלה על הילד והאהבה אליו. אך בעת לידתו אותה צורה שבדמיון חלשה מאוד, ובפרט עבור האב, שהוא המצוּוה במצוה זו.27 אשר לכך שהמילה היא ביום השמיני – זאת משום שכל בעל חיים חלש מאוד בעת לידתו, והוא בשיא לחותו, וכאילו הוא עדיין בבטן עד שיעברו שבעה ימים, ואז הוא נמנה עם באי אוויר העולם. הלא תראה שגם בבהמות נשמר עניין זה: "כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי" שמות כב,כט, וכאילו לפני כן הוא נֵפל. וכן באדם, יימול אחר שיעברו שבעה. ונעשה הדבר קצוב, ולא נתתה דבריך לשיעורין.

19 משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

כְּשֶׁעוֹשִׂים דְּבָרִים הָאֵלּוּ אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לֹא עַל יְדֵי נָכְרִים וְלֹא עַל יְדֵי קְטַנִּים וְלֹא עַל יְדֵי עֲבָדִים וְלֹא עַל יְדֵי נָשִׁים כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶם. אֶלָּא עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל וְחַכְמֵיהֶם. וְאָסוּר לְהִתְמַהְמֵהַּ בְּחִלּוּל שַׁבָּת לְחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יח ה "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה נְקָמָה בָּעוֹלָם אֶלָּא רַחֲמִים וְחֶסֶד וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם. וְאִלּוּ הָאֶפִּיקוֹרוֹסִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁזֶּה חִלּוּל שַׁבָּת וְאָסוּר עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר יחזקאל כ כה "גַּם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם":

22 משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

הַיּוֹצֵא חוּץ לִתְחוּם הַמְּדִינָה בְּשַׁבָּת לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר שמות טז כט "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". מָקוֹם זֶה הוּא תְּחוּם הָעִיר. וְלֹא נָתְנָה תּוֹרָה שִׁעוּר לִתְחוּם זֶה אֲבָל חֲכָמִים הֶעְתִּיקוּ שֶׁתְּחוּם זֶה הוּא חוּץ לִשְׁנֵים עָשָׂר מִיל כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. וְכָךְ אָמַר לָהֶם משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא תֵּצְאוּ חוּץ לַמַּחֲנֶה. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יֵצֵא אָדָם חוּץ לָעִיר אֶלָּא עַד אַלְפַּיִם אַמָּה אֲבָל חוּץ לְאַלְפַּיִם אַמָּה אָסוּר. שֶׁאַלְפַּיִם אַמָּה הוּא מִגְרַשׁ הָעִיר:

24 שולחן ערוך, יורה דעה פתח ↗

עובד כוכבים שבא לרפאות את ישראל ואמר ליה קח ממים אלו או מאילן פלוני שהם של אלילים אסור אבל אם אמר לו קח ממים אלו או מאילן זה ולא הזכיר לו שם אלילי' אעפ"י שאין מאותם מים ואותו אילן מצויים אלא של אלילים מותר כיון שלא תלה הרפואה במה שהם אלילים ויש אוסרים גם בזה אפילו באומר לו הבא עלים סתם והביא לו מעצי אשרה:

29 בבא בתרא פתח ↗

נַעֲנָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאָמַר: ״צְדָקָה תְּרוֹמֵם גּוֹי״ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, ״דִּכְתִיב: וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״; ״וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת״ – כׇּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁגּוֹיִים עוֹשִׂין, חֵטְא הוּא לָהֶן; שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא לְהִתְיַהֵר בּוֹ, וְכׇל הַמִּתְיַהֵר נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם – שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ, עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן״ – וְאֵין ״עֶבְרָה״ אֶלָּא גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא״.

31 משנה ברורה פתח ↗

ב ממקום למקום - ואפילו מחוץ לתחום:

32 שו"ת הרשב"א חלק ד פתח ↗

1 נוכחות הבעל בחדר הלידה ויישוב דעת ביולדת ולידה טבעית

2 ב"ה, כ' תמוז תשל"ז

3 לרב של ישוב אחד

4 לשאלתו בבעל הרוצה להיות נוכח בחדר הלידה שהיא שאלה המתעוררת הרבה בזמן האחרון וגם באו אצלי כמה מעשים, לע"ד אם אין לבעל צורך להיות שם אין להתיר לו, כי בקלות יבוא להסתכל במקומות המכוסים ולך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמך לא תקרב. ואף על פי שבשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק שלישי סימן ע"ה כתב בקצרה שאינו רואה איסור בדבר בתנאי שלא יסתכל ביציאת הולד וכו' וגם לא דרך מראה, אין לעשות מזה היתר כללי וכבודו יודע טיב קהילתו. אבל אם מכיר במי שהוא שבודאי יכול לעמוד בזה אזי אפשר להתיר. ויש חילוק במציאות, שבהרבה בתי חולים קושרים את רגלי האשה בכעין רוכבות ואינן זזות ומכסים הכל בסדין חוץ ממקום יציאת הולד ואז יותר קל להיזהר שלא להסתכל כשהבעל עומד אצל ראשה, מה שאין כן בלידה טבעית בכמה מקומות שאין קושרים את רגלי האשה אלא היא תופסת ברגליה סמוך לברכיים ומושכת בחזקה בשעת לחיצת הולד לצאת, וכולה מגולה ממתניים ולמטה.

5 אבל אם האשה מפחדת ולכן רוצה שבעלה יימצא אצלה, אינו צריך לפנים שמותר לו להיות אתה בחדר הלידה ולע"ד מחוייב להיות שם מפני פקוח נפש, שחכמינו ז"ל העמידו פחדה של יולדת כסכנת נפשות ואפילו שבת מחללים למנוע פחדה, כמו שאמרו במסכת שבת דף קכ"ח עמוד ב' במשנה מילידין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת וכו' ובגמרא שאלו מכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי, ותרצו לאתויי הא דתנו רבנן אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן וכו' עכ"ל, והקשו גם על זה פשיטא ותרצו לא צריכה בסומא, מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קא משמע לן איתובי מיתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזיא חבירתא ועבדה לי עכ"ל. הרי שאפילו להדליק נר בשבת לאשה שאינה רואה את הנר ורק דואגת לתקלה מותר כדי לישב את דעתה אף על פי שאין לה הנאת הגוף מזה, והוא הדין כאן שמפחדת להיות בלי בעלה מחוייב להיות אתה וזאת ההלכה בקיצור.

6 אולם יש הרבה שאלות בסוגיא זו וכדי לבאר את הענין של יישוב דעת ביולדת יש צורך להאריך. תחילה עיין בברייתא, תנו רבנן אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן ביד ואם אינו ספק ביד מביאה בשערה ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי עכ"ל, והקשו בגמרא תיפוק ליה שאסור להביא בשער משום סחיטה ותרצו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשער, רב אשי אמר אפילו תימא יש סחיטה בשער מביאה לה בכלי דרך שערה דכמה דאפשר לשנויי משנינן עכ"ל. מכאן שצריכים לעשות ליולדת בשבת על ידי שנוי, ואולם הברייתא הזכירה שנוי אצל הבאת השמן ולא הזכירה שנוי אצל הדלקת הנר ומשמע שרק בהבאת השמן משנים, וכן רב אשי מדבר לענין הבאת השמן. ורק הטור כתב בסימן ש"ל ומדליקין לה את הנר ומכל מקום כל מה שיכולים לשנות משנינן עכ"ל ולדבריו השנוי מוסב גם על הדלקת הנר ולא רק על הבאת השמן, וכן המאירי כתב כלשון הטור, ונראה שדייקו כן ממה שאמר רב אשי כל מה דאפשר לשנויי משנינן עכ"ל בלשון רבים שמשמע שאינו מדבר רק באותה חברה המביאה את השמן אלא בכולן. אבל על כרחך דעת הרמב"ם אינה כן, שכתב בהלכות שבת פרק ב' הלכה י"א ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה ואם אי אפשר מביאה כדרכה עכ"ל הרי שהוסיף המלים בשעת הבאה עכ"ל ומוכח שרק אז משנים. וכן כתב הסמ"ג אותו הלשון בהלכות שבת לאווין ס"ה וכן נראה דעת הסמ"ק והכלבו והאשכול עיי"ש, שבסמ"ק מצוה רכ"א כתב אם היתה צריכה לנר מדליקין לה אפילו היא סומא ואם היתה צריכה לשמן חברתה מביאתו אך כל שנוי שיכולה לעשות עושה עכ"ל ודייק לשנות את דברי רב אשי מלשון רבים ללשון יחידה ומוסבת על אותה המביאה את השמן לעומת לשון מדליקין את הנר. ואין לאמר שלא משכחת לן שנוי בהדלקת הנר, כי הלא אפשר שתדלקנה שתי חברות כאחת לפי מה שכתב הרמב"ם בהלכות שבת פרק א' הלכה ט"ו או אפשר בהדלקה כלאחר יד ושנויים אחרים. ואם כן צריכים להבין בדעת הרמב"ם וכו' שהיא כפשטות הברייתא, במה שונה הבאה שעושים בשנוי מהדלקה ושאר מלאכות שעושים ליולדת.

7 שנית יש להבין במה שונה יולדת משאר חולה שיש בו סכנה שלא נזכר ענין שנוי אצלו בתלמוד, ולדוגמה במסכת עבודה זרה דף כ"ח עמוד ב' לגבי עין שמרדה שמביאין רפואה דרך רשות הרבים ולא נזכר שם שנוי. וכן הרמב"ם הזכיר שנוי רק אצל יולדת, והטור והשלחן ערוך הזכירו שנוי רק אצל יולדת בסימן ש"ל ולא אצל חולה בסימן שכ"ח, ועוד כתבו יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה את השבת וכו' ומכל מקום בכל מה שיכולין לשנות משנין עכ"ל ומלשון מכל מקום מוכח שבזה אין היולדת כחולה שיש בו סכנה. ורק הרמב"ן בתורת האדם בשער הסכנה כתב ושמעינן מינה דכל צרכי הולה אף על פי שיש בו סכנה היכא דאפשר למעבד לה מלאכה בשנוי שלא יתחלל בה שבת משנינן ואין מחללין עכ"ל וכן כתב הרמ"א בסימן שכ"ח סעיף י"ב בשם אור זרוע, ולדעתם אין הבדל בין יולדת לבין חולה מה שאין כן לדעת הרמב"ם והטוש"ע כפשטות הגמרא.

8 ותרץ המגיד משנה בהלכות שבת פרק ב' שם שהטעם בזה נראה מפני שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה לפיכך החמירו לשנות במקום שאפשר ולא החמירו בחולה עכ"ל והביאוהו כל האחרונים. ואינו מספיק לע"ד דמאי הוה שהוא כדבר טבעי כיון שיש בו סכנה, ואם משום שלא אחת מאלף מתה הרי כתב רבנו תם בהגהות מרדכי במסכת שבת סימן תס"ד שבכמה דברים אנחנו רואים שאינם מתים מהם ואף על פי כן התירו בהם חכמים, וגם בעיקר דברי המגיד משנה תימה לאמר שלא אחת מאלף יולדות מתה שזה דבר שהחוש מכחישו ואפילו בימינו יותר מאחת מאלף מסתכנות וכל שכן בימיהם הערות ותיקונים: נ.ב., ע' תוספות מס' כתובות דף פ"ג עמ' ב' ד"ה מיתה שכיחה משום דרוב פעמים מסתכנת בלידה עכ"ל.

9 ובבאורי המהרש"ל לסמ"ג הלכות שבת כתב לתרץ דברי הרמב"ם, שמחמת זה עושין על ידי שנוי ביולדת כגון אלו דברים שאין בכלל סכנה דאפילו לא יהיו לעולם אותם הדברים מכל מקום לא יסתכן החולה מחמת זה ולעיל אצל חולה מיירי שאם לא יעשו לו אותו דבר הוי סכנת נפשות, וכן משמע בגמרא שהגמרא מקשה ומחללין עליה השבת לאתויי מאי ומשני לאתויי נר נר פשיטא ומשני לא צריכא אפילו סומא וכו' ואם היה השמן בכלל סכנת נפש היה מקשה גם על השמן פשיטא כמו שמקשה על הנר ומדלא מקשה שמע מינה דבריא ליה דשמן אינו בכלל דברים הצריכים כל כך לחלל עליהם, אבל מאי דצריכי ליה ותלוי בסכנת נפש מצוה להיות מזורז ושלא לעשות על ידי שנוי כלל כך נראה לפי דעתי לתרץ הרמב"ם והסמ"ג עכ"ל המהרש"ל, ולפי דבריו אין חילוק בין יולדת לבין חולה לדעת הרמב"ם רק שבהבאת השמן אין ענין סכנת נפשות ולכן היא מביאה בשנוי. ואיני מבין דבריו כי הלא הרמב"ם סיים ואם אי אפשר מביאה כדרכה עכ"ל וכמשמעות הגמרא כמה דאפשר לשנויי וכו' עכ"ל שאם אי אפשר לשנות מביאים בלי שנוי ודרך רשות הרבים, ואם אין ענין סכנת נפשות בהבאת השמן איך הותר לחלל שבת עליה. ועוד שלפי באורו קשה לשון הברייתא אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן וכו' עכ"ל שמשמע ששניהם נאמרו באותו ענין, ודוחק לפרש שהראשון בפקוח נפש והשני אינו בפקוח נפש. ומה שהקשה שהיתה לגמרא להקשות פשיטא גם על השמן, לע"ד לא שייך לאמר בזה פשיטא שהרבה משמיע לנו לדעת הרמב"ם והסמ"ג שצריכה להביא שמן בשנוי מה שאין כן בהדלקת הנר.

10 ושלישית יש להבין במה שונה יולדת מחולה שיש בו סכנה, שלא נזכר בגמרא היתר לחלל שבת בשביל יישוב הדעת אלא ביולדת וכן הראשונים העתיקו דין יישוב הדעת ביולדת ולא בחולה. ואפילו לדעת הרמב"ן בתורת האדם שכתב שמסוגיא דיולדת קא משמע לן יתובי דעתא דחולה בעלמא מחללינן שבתא במידי דמסתכנא בה עכ"ל, עדיין שונה יולדת מחולה שיש בו סכנה שמשמע שבחולה צריכים אומדנא מהו מידי דמסתכנא בה ואילו ביולדת קבעו חכמים שהיא מסתכנת בפחד כמו שכתבו התוספות במסכת שבת שם. ולא נמצא אלא התשב"ץ בחלק א' סימן נ"ד שכתב בסתם שאפילו מפני ישוב דעתו של חולה ואפילו אינו צריך לרפואתו אלא ישוב דעתו מדליקים את הנר אף על פי שהוא סומא ואינו נהנה מן האור והוא הדין לשאר מלאכות שהחולה מתישב דעתו בהן שעושין אותן בשבת עכ"ל, וכן נראה בשו"ת הרדב"ז חלק ד' סימן ס"ו.

11 והנה הרמב"ם דן ביישוב דעתו של חולה בשבת בשלושה מקומות, הא' אצל יולדת שכתב בהלכות שבת פרק ב' הלכה י"א היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין אותו, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה מדליקין לה את הנר ואפילו היתה סומא מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה, ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה ואם אי אפשר מביאה כדרכה עכ"ל. הרמב"ם כתב לשון כורעת לילד וכתב לשון צועקת בחבליה, ופשוט שאשה צועקת בצירים הרבה זמן ולפעמים יום או יומיים לפני שכורעת לילד וכמו שכתבו בבאור הלכה בסימן ש"ל בדבור המתחיל ומדליקין ובשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ראשון סימן קל"ב עיי"ש, ושלא כמו שכתב בערוך השולחן בסימן ש"ל אות ד'. ואף על פי שבאיסור והיתר שער נ"ט אות ב' כרך צועקת בחבליה עם כורעת לילד, אבל הסמ"ג והכלבו והארחות חיים כולם חלקו בלשונם בין כריעה לילד לבין צירים וכפשטות לשון הרמב"ם וכן מעיד החוש. ולפי זה מחללים שבת ליישוב דעתה של יולדת עוד הרבה זמן לפני הלידה.

12 ומוכרח לדעת הרמב"ם שמה שמחללין עליה את השבת בשעה שצועקת בחבליה הוא רק ליישוב דעתה אבל לא לצורך גופה, וכן מתדייק לשונו היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות וכו' עכ"ל אלמא כשעדיין אינה כורעת לילד אינה בסכנת נפשות זולת מה שצריך ליישוב דעתה, ולהלן ניתן טעם לדבר בס"ד. וכן מסתבר, שאם לשיטת הרמב"ם מחללין עליה את השבת לכל דבר כבר בשעת חבליה, אם כן למה טרחה הגמרא לפרש מתי היא פתיחת הקבר לחלל עליה את השבת ונתנו אמוראים בה שלושה סימנים בדף קכ"ט עמוד א', הלא צועקת בחבליה קודמת לכולם ושוב מאי נפקא מינה בהתחלת פתיחת הקבר. ודוחק לאמר שטרחה הגמרא בשביל מעוט של מעוט נשים שאינן סובלות כלל בצירים. אלא בודאי שעת צועקת בחבליה לחוד להתיר חלול שבת בעד יישוב דעתה, ושעת כורעת לילד לחוד שאז היא כחולה לכל דבר. ומתורצת קושית המגן אברהם בסימן ש"ל סעיף קטן ב' שהקשה למה לנו הטעם בגמרא שמדליקין את הנר בשביל לישב דעתה הלא צריכים להדליק את הנר כדי שתראנה חברותיה מה שצריכה עיי"ש, שבאמת אין מחללין שבת בשביל זה אלא בשביל יישוב דעתה בלבד. ומה שהחברות צריכות לראות מתי נפתח הקבר ועיין בשו"ת אגרות משה חלק ראשון שם, לע"ד כדי לדעת שעת פתיחת הקבר אינן צריכות לנר כי שלוש הסימנים שהם משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה ומשעה שהדם שותת ויורד ומשעה שיושבת על המשבר כולם מוחשים גם בחושך, ואין הכי נמי פתיחת הקבר לענין חלול שבת ביולדת אינה פתיחת הקבר לענין איסור נדה שהיא אפילו בטיפת דם מה שאין כן לענין שבת אמר רב הונא בריה דרב יהושע משעה שהדם שותת ויורד עכ"ל והיא ראיית דם בשפע.

13 והמקום הב' ברמב"ם הוא אצל חובר חבר, שכתב בהלכות עבודה זרה פרק י"א הלכה י"א מי שנשכו נחש או עקרב מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו בשבת כדי לישב דעתו ולחזק לבו אף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו עכ"ל, ופרש בכסף משנה שם שהתירו לו לענין שבת אף על פי ששיחה בטלה אסורה בשבת. והאחרונים הבינו שהרמב"ם מדבר באיסור תורה של חובר חבר ולכן נתקשו הרבה בדברי הרמב"ם האלה ועיין במנחת חינוך במצוה תקי"ב, שאם התירו לאו מן התורה בשביל פקוח נפש כל שכן שמותר איסור שיחה בטלה בשבת מדברי קבלה והיא משנה שאינה צריכה. ומה שיש לכתוב בזה לפי ע"ד אכתוב בסוף אי"ה סימן מד כיון שאין כאן מקומו.

14 והמקום הג' ברמב"ם הוא אצל שכיב מרע, שכתב בהלכות זכיה ומתנה פרק ח' הלכה ב' שכיב מרע שצוה ואמר ליתן לפלוני כך וכך בין בחול בין בשבת בין כתב בין לא כתב זכו הכל כשימות בכל מה שנתן להם ואינו צריך קנין וכו' כדי שלא תטרף דעתו עליו כשידע שאין דבריו קיימים. לפיכך אם אמר קנו ממני אפילו בשבת קונין ממנו שזה הקנין אינו צריך עכ"ל, ולשון מניעת טירוף הדעת שכתב כאן שוה ליישוב הדעת לפי מה שכתב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק י"א בהלכות חובר חבר שהעתקנו למעלה וכן השוה אותן בשו"ת הרדב"ז חלק ד' סימן ס"ו הנאמר למעלה עיי"ש. ופרוש שיטת הרמב"ם במה שכתב שקונין ממנו שזה הקנין אינו צריך עכ"ל הוא שאם היה צורך בקנין לא היו מתירים אותו בשבת אפילו כדי שלא תטרף עליו דעתו, כיון שאז דומה הקנין למקח וממכר כמו שפרש בלחם משנה שם בהלכה ד' וכשיטת המאור במסכת בבא בתרא דף קנ"ו עמוד ב'. ולפי זה צריכים להבין למה בהלכות עבודה זרה במי שנשכו נחש התיר הרמב"ם לפחות איסור דברי קבלה של שיחה בטלה, ואילו בשכיב מרע שהוא גם כן חולה מסוכן לא התיר אפילו שבות מדבריהם. ועיין בפני יהושע במסכת גיטין דף ע"ז עמוד ב' בדבור המתחיל תוספות שכתב בענין אחר שאיסור שבות חמור יותר הואיל והוא סיג וגדר למלאכה דאורייתא, אבל טעם זה אינו משמע בדברי הרמב"ם במי שנשכו נחש שתלה ההיתר בהואיל והוא מסוכן.

15 ולע"ד ישנם שני מיני טירוף הדעת, הא' כשהחולה מפחד בעד גופו שמא ימות והוא שכתב הרמב"ם במי שנשכו נחש כדי לישב דעתו ולחזק לבו עכ"ל שהוא לשון מניעת פחד וכמו שכתוב ביהושע פרק י"א לחזק את לבם לקראת מלחמה וגו' עכ"ל, והב' כשהחולה מצטער ודואג שלא יקיימו את דבריו בדברים שאינם קשורים לגופו והוא שכתב בשכיב מרע שלא תטרף עליו דעתו כשיודע שאין דבריו קיימים עכ"ל, ובאופן השני אין סכנת נפשות כלל ולכן לא התיר הרמב"ם אפילו קנין מדרבנן במקום שצריך קנין. והרווחנו בזה גם לדעות שאר הראשונים החולקים על הרמב"ם וסוברים כפרוש הרשב"ם במסכת בבא בתרא שם שגם במקום שצריך קנין מותר לקנות משכיב מרע כדי שלא תטרף עליו דעתו, שגם הם לא התירו אלא שבות דרבנן ולא איסור תורה הואיל ובאמת אינו פקוח נפש. ועיין באורח חיים סימן ש"ו סעיף ט' שחולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו אחר קרוביו מותר לשלוח אחריהם על ידי גוי בשבת ובסימן של"ט סעיף ד' ששכיב מרע מותר לגרש בשבת שלא תטרף עליו דעתו, ולא התירו בכל אלה אלא איסור דרבנן אבל לא שישראל ילך בעצמו או שהקרובים יבואו בשבת וכן לא לכתוב את הגט בשבת עיין שם באחרונים, שכיון שטירוף הדעת של החולה והשכיב מרע הוא באופן הב' שכתבנו שאינו מפחד לגופו אלא לקיום דבריו לכן אינו פקוח נפש מן הסתם לחלל שבת, ושלא כמו שמשמע בלבוש סימן ש"ו סעיף ג' ועיי"ש באליהו זוטא סעיף קטן ד'.

16 היוצא מהמקומות האלה שהרמב"ם כתב היתר חלול שבת מן התורה לישב הדעת רק ביולדת ולא כתב כן בחולה, ואפילו במי שנשכו נחש כתב לענין שיחה בטלה בלבד ומוכח שיישוב דעתו אינו פקוח נפש אף על פי שהנשוך מסוכן ומפחד לגופו. וכן מוכח בלחם משנה שם בהלכות עבודה זרה פרק י"א הלכה י"ב שכתב שאף על פי שהתירו ללחוש על מקום הנשיכה מכל מקום לא התירו ללחוש על המכה אם גם בא לאמר עליו פסוק מן התורה עיי"ש, והלא אם יישוב הדעת של נשוך על ידי לחישה הוא פקוח נפש מה בכך שגם בא לאמר עליו פסוק מן התורה עדיין ליהוי הלחישה מותרת והפסוק אסור, ועוד שגם הפסוק צריך להיות מותר כמו שכתבו התוספות במסכת שבועות דף ט"ו עמוד ב' ונפסק בשלחן ערוך יורה דעה סימן קע"ט סעיף ה'. אלא לדעת הרמב"ם בודאי אין בלחישה פקוח נפש אף על פי שבאה לישב דעתו של הנשוך, ואם כן צריכים להבין במה שונה יולדת משאר חולה שיש בו סכנה שיישוב דעתה הוא פקוח נפש ממש, וכן קשה לדברי המגיד משנה בממה נפשך, שאם לא התירו לחלל שבת ביולדת כי אם על ידי שנוי מפני שהיא כדרך טבעית למה התירו דוקא אצלה לחלל שבת לישב דעתה.

17 ולע"ד ברוך שנתן מחכמתו ליראיו כי הכירו חכמים במה שונה יולדת מחולה שיש בו סכנה, שהחולה אינו צריך אלא לנוח ולאכול מה שנותנים לו וכיוצא בזה ורפואתו בידי שמים ובידי אדם, מה שאין כן היולדת צריכה בעצמה להפליט את הולד והיא עבודה קשה שאינו דומה לה מאמץ אחר בחיי גבר או אשה כידוע, ואם תלחוץ בזמן שיש לה לרפות או לא תלחוץ בזמן שיש לה ללחוץ היא מתשת כוחה ומסתכנת, וצריכה ישוב הדעת כדי לשמוע לפקודת המילדת והחכמה בשעת לידה, ואם לא יהיה לה יישוב הדעת בשעת הצירים שוב לא יהיה לה בשעה שכורעת לילד, וכן אשה מתשת כוחה אם אין לה מנוחת הנפש לנוח בשעת הצירים והיא חובטת בכאביה הערות ותיקונים: נ.ב., ועוד שהפחד מגביר הכאב כמו שכתב במורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ט לגבי מילה. וזוהי שיטת הרמב"ם שמחללים עליה את השבת כשצועקת בחבליה הרבה זמן קודם הלידה, על שם סופה שתוכל להפליט הולד.

18 ודברי חכמים אינם צריכים חיזוק וגם הרמב"ם היה רופא מומחה, אבל אכתוב מה שראיתי אחרי שאמרתי כל זה, שבמחקר חלקו קבוצת יולדות לשתי חבורות ובראשונה עקבו אחריהן בשעת הצירים על ידי מכשירים שמדדו כל רגע את דופק האם והעובר וכיוצא בזה ואילו בחבורה השניה עקבו אחרי הנשים על ידי אחיות שעמדו כל אחת אצל יולדת משעת הצירים עד שעת הלידה, ואצל החבורה השניה היתה הפחתה משמעותית של מקרי דימום ונתוחי דופן ביולדות לעומת החבורה הראשונה, והסבירו את הדבר במה שהיה לנשים יותר יישוב הדעת על ידי שעמדו האחיות אצלן. כל כעין זה היה ידוע ליודע בלידות ולכן קבעו חכמינו ז"ל שיישוב דעתה של יולדת הוא פקוח נפש ממש ודוחה שבת מן התורה מה שאין כן מן הסתם בכל שאר חולה, כפשטות הגמרא וסתימת רוב הראשונים והרמב"ם. ואף על פי שהיום יכולים להוציא את הולד במלקחים או דרך דופן האשה, לא נשתנה הדין בכך כי בכל אחת מהדרכים האלה יש סכנה נוספת לאם או לתינוק ורופאים ושומרות נפשן נזהרים מהן.

19 ואולם האשה עצמה בשעת הצירים לא הגיעה עדיין לכלל סכנת הגוף, ואפשר שכוון לזה המגיד משנה במה שכתב שכאב היולדת וציריה הרי הם כדבר טבעי עכ"ל שמדבר בשעת הצירים שאז באמת אין אחת מאלף מתה כמו שסיים אחר כך, אלא שלשונו אינו מדויק שכתב בשעת הלידה ופתח בלשון חיה עיי"ש. ולכן מחללין עליה את השבת על ידי שנוי במקום שאפשר כיון שאינה דומה לחולה שכבר הגיע לכלל סכנה, ועוד שבשאר חולה מחללים לצורך גופו ואילו ביולדת מחללים לישב דעתה. מה תאמר שמא השנוי יביא דחוי הרי אין שעתה בהולה, ומה תאמר לא יהיה לה יישוב הדעת הרי כיון שיודעת שמביאים לה מה שצריכה יש לה יישוב הדעת, ומה תאמר שמא יטעו בינה לבין חולה אחר שיש בו סכנה ויעשו גם אצלו על ידי שנוי הרי אינו דומה כיון שלא הגיעה לכלל סכנה שהיא רק עם פתיחת הקבר הבאה אחר כך. ועוד לפי שיטת הרמב"ם בהלכות שבת פרק ב' הלכה ג' שבשאר חולה אין מחללין שבת על ידי נשים שלא תהיה שבת קלה בעיניהן, אם כן ביולדת כיון שלכתחילה מחללים שבת עבורה על ידי נשים כיון שכל עיסוקי יולדות היו בידי נשים בימי התלמוד, ראוי להן לעשות בשנוי במקום שלא ילמדו מזה לשאר חולים.

20 ומה שהברייתא הזכירה שנוי רק אצל הבאת השמן ולא אצל הדלקת הנר וכן דעת הרמב"ם והסמ"ג והכלבו, וגם דעת הסמ"ק והאשכול היא כן כמו שכתבתי למעלה אף על פי שהסמ"ק והאשכול לא כתבו החילוק האחר של הרמב"ם בין צועקת בחבליה לכורעת לילד, פשוט לע"ד שיש הבדל גדול בין הבאה להדלקה כי הבאה אינה בפני היולדת ולכן מאי נפקא מינה אם תביא החברה בשנוי, אבל הדלקה שהיא בפניה אדרבה אם תדלקנה חברותיה בשנוי כל שכן שלא יהיה ליולדת יישוב הדעת שתראה שמהדרות לא לחלל שבת בשבילה ושעל כן עושות על ידי שנוי, והיא תפחד יותר שמא לא תעשינה לה מה שתצטרך, וכן כל המלאכות הנעשות בפני היולדת צריכות להעשות בלי שנוי מה שאין כן הבאה שהיא ברשות הרבים ואינה בפניה, וכמו שדייק הרמב"ם לכתוב שעת הבאה דוקא. ואף על פי שהיא סומאת ואינה רואה באיזה אופן מדליקין, מכל מקום שמא תרגיש שהחברות עושות בשנוי כמו שכתב המגן אברהם בסימן ש"ל שם ושוב לא יהיה לה יישוב הדעת. ואמנם לע"ד אם נדע שהיא לא תרגיש בשנוי באמת נדליק לסומאת בשנוי, שהרי החילוק בין הדלקה להבאה נאמר בברייתא והברייתא עוסקת ברואה ולא בסומאת ואילו דין סומאת נלמד מיתור הלשון במשנה ושם לא מוזכר חילוק זה.

21 ושיטת הרמב"ם וכו' שמחללים עליה את השבת בשעת הצירים לישב דעתה על שם סופה שתוכל להפליט את הולד יש לה פנים במשנה, דתנן וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת עכ"ל, וקורין לה חכמה הוא הרבה זמן קודם הלידה כמו שכתבו האחרונים שאם יחכו עד פתיחת הקבר לא תגיע החכמה בזמן, ואם כן מחללין עליה את השבת שאמרו בסמוך הוא גם כן בשעת הצירים על שם סופה לדעת הרמב"ם וממנו למדו בגמרא ליישוב דעתה. ונראה לי פרוש הגמרא, כי הנה הקשו על המשנה מכדי תנא ליה מילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום אם כן מחללין עליה את השבת לאתויי מאי עכ"ל, ולכאורה לא היו צריכים להקשות אלא ממילדין את האשה בשבת בלבד ולא מקורין לה חכמה שהרי פרוש מילדין את האשה בשבת הוא אפילו באיסור דאורייתא כמו שכתבו האשכול והרשב"א דבמידי דרבנן פשיטא עיי"ש שלא כמו שכתב בתוספות יום טוב. אלא הכי פרושו, מכדי תנא ליה מילדין את האשה בשבת שהוא חלול שבת בשביל היולדת בשעת הלידה וכן תנא וקורין לה חכמה ממקום למקום שהוא חלול שבת בשעת הצירים על שם סופה שתגיע החכמה בזמן, אם כן ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי, ותרצו לאתויי הא דתנו רבנן אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר ואם היתה צריכה לשמן וכו' עכ"ל פרוש שגם אלה הם בשעת הצירים ומותרים על שם סופה שלא תטרף דעתה עליה. והקשו גם על זה פשיטא שכיון שיישוב דעת ביולדת הוא פקוח נפש כמו שהיה ידוע להם אם כן פשוט שמתירים אותו על שם סופה כמו שקורין לחכמה על שם סופה, ולכן כיון שכשהיא אינה יכולה לראות היא מפחדת יותר לסבול הצירים בחושך מדליקין לה את הנר ומה חדוש יש בדבר, ותרצו לא צריכא בסומא מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור וכו' עכ"ל כלומר מהו דתימא איזה יישוב הדעת יש לה בזה שהרי תמיד היא בחושך, קא משמע לן יתובי מיתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזיא חבירתאי ועבדה לי עכ"ל, שגם על ידי ראיית אחרים יש לה יישוב הדעת אף על פי שאינה רואה בעצמה. ולפי זה מבואר למה תרצה הגמרא בסומא ולא תרצה אפילו ברואה וכגון שאינה צריכה לנר אלא ליישוב דעתה, ולהשמיע לנו עצם היתר חלול שבת בשביל יישוב דעת, אלא בודאי היתר זה כבר היה ידוע לגמרא בתרוץ הראשון בברייתא והקשו עליו פשיטא ותרצו אפילו בסומא.

22 והרמב"ם לשיטתו שכתב בהלכות שבת פרק כ"ז הלכה א' שאיסור תחומים מעל לי"ב מיל הוא מן התורה וכן דעת הסמ"ג והכלבו והארחות חיים, ולכן קורין לה חכמה ממקום למקום שבמשנה יש בו חלול שבת מדאורייתא ולכן יכלו לפרש שהברייתא אם היתה צריכה לנר וכו' עכ"ל מדברת גם כן בשעה שצועקת בציריה ושגם לישב דעתה מחללין את השבת על שם סופה כמו שקורין לחכמה. אבל לדעת הרא"ש וסיעתו שאין תחומים מן התורה או אפשר לפרש כן, שאם הברייתא מדברת בשעת הצירים לפני פתיחת הקבר אם כן מה מקשה עליה הגמרא פשיטא, הלא צריכה להשמיע לנו עיקר היתר חלול שבת מן התורה בשעת הצירים שזה לא שמענו מקריאת החכמה שאינה אלא מדרבנן, ולכן הם מפרשים שגם הברייתא מדברת משעת פתיחת הקבר והלאה ולא הזכירו חילוק כשצועקת בחבליה שכתב הרמב"ם. ואפשר שהם גורסים בקושית הגמרא מכדי תנא ליה מילדין את האשה בשבת אם כן מחללין וכו' לאתויי מאי עכ"ל ואינם גורסים בה וקורין לה חכמה, וכן נראית הגרסה בהלכות גדולות ובאשכול.

23 ולהלכה פשוט להקל כשיטת הרמב"ם והסמ"ג והכלבו והארחות חיים בפקוח נפש לחלל שבת בשביל ישוב דעת היולדת עוד הרבה זמן קודם פתיחת הקבר, וכן נראה שאין להדר לעשות בשנוי בכל מלאכה שעושים בפני היולדת ליישוב דעתה. ואפילו לפי מה שכתב הרמ"א בסימן שכ"ח סעיף י"ב לעשות תמיד בשנוי עדיין הדין הוא כן, ששם שונה שמדבר בפעולות שעושים לצורך גופו ולכן אם אין דחוי בדבר לא איכפת לו לחולה בשנוי, מה שאין כן ביולדת לפי הטעם שכתבנו בחילוק הברייתא והרמב"ם בין הדלקה להבאה שאם נעשה בשנוי בפניה היא תפחד שלא עושים לה כל צורכה, ולכן לענין זה היא דומה לחולה בהול ומחללים עליה את השבת בזריזות בלי שינוי. ולע"ד יתרון היולדת לגבי יישוב דעתה יותר משאר חולה הוא רק עד שתפליט הולד כפי מה שכתבנו הטעם, אבל אחרי הלידה ועד שלושת ימים היא ככל חולה שיש בו סכנה שצריכים אומדנא לחלל שבת בשביל יישוב דעתו כדברי הרמב"ן בתורת האדם שכתבנו למעלה, כיון ששוב אינה צריכה אלא לנוח ולאכול מה שנותנים לה וכיוצא בזה. ושלא כמו שנראה בספר העמק שאלה לשאילתא ל"ח סעיף קטן ד' עיי"ש, ובודאי אין לתלות היתר יישוב הדעת בקלות דעתן של נשים שאם כן תהיה כל אשה חולה שונה מאיש חולה וזה לא שמענו.

24 נמצאנו למדים עד כמה גדול ענין יישוב הדעת אצל יולדת, ופשיטא שאם מפחדת להיות בלי בעלה שהוא חייב להיות אתה וישמור את עצמו מלהסתכל, ואם נמצא שאינו יכול להשמר עדיין אין זה עומד בפני פקוח נפש. ולא שייך כאן יהרג ואל יעבור ולא איסור להתרפאות באביזרייהו דגלוי עריות כיון שאין כאן פסיק רישא וגם היא אינה מתרפאת מהסתכלותו, וגם הסתכלות כזאת שאינה לתאוה אינה מן התורה לעיקר הדעות וגם לדעת הרמב"ן בתורת האדם שבאבזרייהו דגלוי עריות גם כשאינם מן התורה יהרג ואל יעבור לא דיבר אלא בתאוה עיי"ש, וגם היולדת אינה מסורה לביאה ועוד טעמים כאלה. והנה ביורה דעה סימן קנ"ז סעיף א' פסק הרמ"א כדעת הר"ן שגם באיסור לאו של גלוי עריות וכו' יהרג ואל יעבור, אבל בסימן קנ"ה סעיף ב' בענין שמותר להתרפאות מעבודת כוכבים כשאין הרופא מצוה במפורש להתרפאות מהם ורק אין נמצאים חוץ מהם ויש אומרים שגם זה אסור והוא דעת הר"ן, כתב שם הש"ך בסעיף קטן י"א שהסכמת הפוסקים כסברה ראשונה וכו' עכ"ל ואם כן ליתא גם לפסק הרמ"א בסימן קנ"ז כי זה תלוי בזה כמו שכתב הר"ן בעצמו על הרי"ף במסכת עבודה זרה דף כ"ח בדבור המתחיל חוץ מעצי אשרה עיי"ש. ולפי זה רופף דין יהרג ואל יעבור בכמה ענינים שדנים בהם היום, ויש להאריך בזה וגם היה לש"ך להעיר בסימן קנ"ז והרמ"א בסימן קנ"ה ואכ"מ.

25 ואין לדחות את כל ההיתר שכתבנו ולאמר שלא התירה הגמרא לישב דעתה של יולדת אלא בדבר המסתבר כמו הדלקת הנר ושלכן האריכה הגמרא לתת טעם לדבריה סברה אי איכא מידי חזיא חברתאי ועבדה לי עכ"ל שהיא סברה מובנת, אבל כאן באשה שרוצה שבעלה יהיה אתה אין לזה טעם כי מה יוסיף הבעל יותר מהאחיות והרופא והוא תונבא בעלמא שהיא מפחדת ולא נתיר לה, וכעין מה שכתב בשו"ת אגרות משה אורח חיים סימן קל"ב עיי"ש. זה אינו, שגם הוא הסיק שמי יכנס לחילוקים כאלה בספק סכנת נפשות, ועוד לע"ד כוונת הגמרא היא לבאר את דעת הסומאת כדי שנחוש לה אבל לא שיש צורך להצדיק את דעתה, וכן נראה ברבנו ירוחם נתיב הראשון הלק א' שכתב ומביאה לה נר ואפילו סומא שבודאי מתישבת דעתה שתאמר אם יצטרך שום דבר יראו האחרות ויביאו לי עכ"ל הרי שהיא אינה אומרת כן אלא אנחנו משערים בדעתה שיהיה לה יישוב דעת בדבר, ולעולם נעשה לה כל דבר אשר יישב דעתה. ומסתבר שבבין השמשות או אפילו באמצע היום כשיש אור ורק היא אינה יודעת זאת כיון שאינה רואה אזי גם כן מדליקים לה את הנר אם היא תובעת, שסוף סוף היא מפחדת שאין עושים לה מה שצריכה. וקצת משמע כן באשכול שכתב מהו דתימא וכו' דחברותיה אינן צריכות לאור קא משמע לן דיתובא מיתבא דעתה עכ"ל ומנין פשוט לו שהחברות אינן צריכות לאור, אלא סתמו גם בבין השמשות או אפילו ביום. ומתורצת בזה קושית המגן אברהם בסימן ש"ל שם למה לנו הטעם להדליק הנר בשביל יישוב הדעת הלא החברות צריכות לנר כדי לראות מה שהיא צריכה, שלמעלה תרצנו אותה לשיטת הרמב"ם וכאן גם לפי שיטת הרא"ש שהברייתא מדברת אחרי פתיחת הקבר. אבל האחרונים תרצו את קושית המגן אברהם לפי מה שכתב הלבוש שמדובר כשהחברות יודעות לעשות הכל בחושך עיי"ש במחצית השקל, ואינו נראה לע"ד כי מכיון שהיא אחרי פתיחת הקבר בודאי אין מילדין אותה בחושך וגם סתם חברות אינן בקיאות שהרי קורין לחכמה.

26 עוד נראה שעדיף הבעל לענין יישוב הדעת מהאחיות והרופא מאחר שהאשה בוטחת במי שהיא מכירה וכמשמעות הגמרא שהיא מסובבת עם חברותיה. ובעיקר הענין לא שייך לאמר תונבא בעלמא הוא שנקטה, כיון שהאחיות אינן עומדות כל רגע אצל היולדת וכבר היו מקרים שהיתה תקלה ולא הרגישו בה מיד ובפרט בחדר הצירים ששם אחות אחת או שתים והרבה יולדות, ולכן דעתה של אשה מתישבת אם עומד אצלה מישהו תמיד וגם זה לע"ד נלמד מן הגמרא סברה אי איכא מידי חזיא חברתאי ועבדה לי עכ"ל שאם אין החברה נמצאת שם כל שכן שמפחדת היולדת שלא תראה. ולכן יש טעם לאשה לרצות שבעלה יהיה אתה, וכעין מה שהשיג על שו"ת אגרות משה בספר יסודי ישורון חלק ד' דף ר"ג.

27 ומכאן יש לדון בלידה טבעית הנקראת שיטת לאמאז, ותוכן השיטה היא שבחודש השביעי של ההריון מתחילה האשה בתרגילים משלושה סוגים, הראשון בפיוג והתרת השרירים כדי שבשעת הצירים היא תשמור על כוחה, והשני בתרגילי נשימה שונים שעל ידי שתתרגל בנשימות מהירות תכופות בשעת כל ציר היא תוכל להסיח את דעתה ממנו באופן חלקי וגם כיון שהיא ממלאת אחרי הוראות מה לעשות וכיצד לנשום שוב אינה מרגישה את עצמה מופקרת מול החבלים ויש לה יישוב הדעת, והשלישי בדחיפה להפליט את הולד כשתגיע הלידה. ואחר שהיא מתמחית בתרגילים אלה בשיתוף עם בן זוג המצוה עליה להפיג את השרירים ומונה בשבילה את הנשימות והדחיפות, אזי היא מתרגלת לצוויו וממלאת אחריהם גם כשמתגברים ציריה מאד שאז אינה מסוגלת בדרך כלל להשתלט על עצמה לולא ההרגל הקודם.

28 ופשוט שעצם השיטה אין בה איסור מן התורה או מדבריהם למי שמעונינת בה וגם כל מה שמוסיף למניעת כאבים וליישוב הדעת ביולדת נראה אותו בעין יפה, בפרט בארץ שאין מרדימים היולדות מפני שהרופאים אומרים שהרדמה אינה רצויה לטובת האם והולד. והיה ראוי לאשה להתאמן עם חברה, מיהו הרבה פעמים אין לאשה עם מי להתאמן זולת עם בעלה ואם כן הוא יצטרך גם להיות אתה בחדר הצירים וחדר הלידה. ואף על פי כן לע"ד אין לאסור לנשים מלהתאמן עם בעליהן בתנאי שאין להן חברות מזומנות לכך, שכיון שאיסור הסתכלות הבעל במקומות המכוסים בשעת הלידה אינו פסיק רישא אם כן מהיכי תיתי לאסור השיטה לכתחילה מאחר שהאשה רוצה בה לישב דעתה, וכיון שמותרת להתאמן עם בעלה לכן אם על ידי כך היא מפחדת אחר כך להיות בחדר הלידה בלי בעלה שמא לא תוכל לעשות התרגילים בעצמה לית לן בה ומחוייב להיות אתה בשביל פקוח נפש. אבל לכתחילה ראוי שתתאמן עם חברה, ויש מקומות הקובעים אשה מיוחדת המתאמנת עם כל הנשים ומלווה אותן בחדר הצירים ובחדר הלידה.

29 והנה יש בתי חולים הנותנים לבעל להכנס לחדר הלידח, ויש שנותנים לו להכנס לחדר הצירים ולא לחדר הלידה ויש מקומות שגם לחדר הצירים לא נותנים לו, ויש שאינם נותנים אפילו לחברה להכנס בין לחדר הצירים ובין לחדר הלידה. לע"ד כיון שקבעו חכמים שיישוב הדעת ביולדת הוא פקוח נפש, לכן אותם בתי חולים המונעים באופן שיטתי מבעל או חברה להיות עם היולדת בחדר הצירים או בחדר הלידה כשהיא מפחדת להיות בלי הבעל או החברה, אין רוח חכמים נוחה מבתי חולים אלה וקרובים להיות שופכי דמים רח"ל ומצוה למחות בידם וכבודו ושאר רבנים יכולים למחות. ועיין במסכת קדושין דף פ"ב במשנה הטוב שברופאים לגיהנם עכ"ל ופרושו לע"ד שמרוב התמחותו סומך על בקיאותו ואינו שם לב לרוחו של החולה, ועיין במסכת בבא בתרא דף י' עמוד ב' לגבי מתיהר ובתפארת ישראל על משניות בקדושין שם סוף אות ע"ז. ורק במקום שיש עוד נשים בחדר הלידה אין להכניס את הבעל, כי מתוך שהוא שם שוב לא יהיה יישוב הדעת לשאר הנשים ומאי חזית דדמא של אשתו סומקא טפי.

30 אבל לע"ד מה שנתיר לבעל להיות בחדר הלידה הוא רק כשאשתו מבקשת לישב דעתה אבל בסתם לא, וכמשמעות הברייתא אם היתה צריכה לנר וכו' ואם היתה צריכה לשמן וכו' עכ"ל שהאשה מבקשת כן. ואף על פי שכתב הב"ח בסימן ש"ל ונראה דהא דקתני אם היתה צריכה לנר היינו שהיא אינה אומרת כלום אלא שהגיעה הלילה ואז צריכה לנר ליתובא דעתה מדליקין לה את הנר ואף על גב דביום הכפורים אם החולה אינו אומר צריך אני אין מאכילים אותו ליתובי דעתיה מן הסתם אלא על פי מומחה כתבו התוספות שיותר יכולה להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב עכ"ל, קשה לדבריו למה אמרה הברייתא לשון אם היתה צריכה וכו' עכ"ל ולא אמרה אם הגיעה הלילה או אם היה חושך או לאמר בסתם מדליקין לה את הנר ונדע שבלילה מדובר, אלא בודאי משמע שדוקא אם היתה צריכה מדליקים לה ואיך נדע שהיא צריכה אם לא שאומרת כן. ומה שכתב בערוך השלחן אות ב' שאנחנו רואים שהיא מתפחדת ודואגת יותר מכל הנשים ואז בהכרח להדליק לה את הנר עכ"ל, איני יודע מה נקראת דואגת ומתפחדת ואיזה סימן ניתן לה, וגם אם נדמה לנו שהיא כן נשאל את היולדת ושוב אנחנו עושים על פיה, אטו באלמת עסקינן.

31 ומה שהביא הב"ח ראיה מן התוספות במסכת שבת שם שכתבו אף על פי שבפרק בתרא דיומא דף פג אמר חולה אין מאכילין אותו אלא על פי מומחה והכא שריא ומטעם ישוב הדעת היינו שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד וכו' ממה שיסתכן החולה מרעב עכ"ל, ולכאורה משמע שאין היולדת אומרת כלום בדומה ליום הכפורים שאם אין החולה מבקש אין מאכילין אותו אלא על פי מומחה וכאן מדליקים את הנר אף על פי ששותקת, שאם גם החולה אומר צריך אני פשוט שמאכילים אותו ואפילו נגד מאה רופאים כמו שאמרו שם לב יודע מרת נפשו ובזה אין שום הבדל בין חולה ליולדת ששניהם אינם צריכים מומחה אם מבקשים בעצמם, אלא משמע שהתוספות מדברים בענין שאין היולדת אומרת כלום ושאז מדליקים לה את הנר אף על פי שבחולה שאינו אומר כלום אין מאכילים אותו, וזו היא ראית הב"ח. זו אינה ראיה לע"ד כי התוספות לשיטתם בתוספות ישנים במסכת יומא דף פ"ג עמוד א' בדבור המתחיל חולה אומר שהיא שיטת הר"י בר שלמה שצריך החולה לאמר שמפחד שמא ימות וכמו שמפורשת מחלוקתו עם רבנו תם בהגהות מרדכי במסכת שבת סימן תס"ד עיי"ש, וכן ביומא כתב במאכיל לחולה בעינן שיאמר או הוא או בקיאין שצריך מחמת שרואה סכנה פן יכביד עליו חוליו עכ"ל, ועל זה כתבו התוספות במסכת שבת שאף על פי שאם חולה אינו אומר שימות אין מאכילין אותו אלא על פי מומחה אבל ביולדת אף על פי שאינה סבורה למות מדליקין לה את הנר, אבל לעולם כוונתם ליולדת אומרת צריכה אני את הנר כפשטות הברייתא אם היתה צריכה לנר. והמשנה ברורה בסימן ש"ל סעיף קטן ב' לא העתיק יפה את דברי התוספות ישנים אלה ולכן הלך בשיטת הב"ח עיי"ש, שבבאור הלכה כתב וכתבו בתוספות ישנים שלהי יומא שמשום הכי אפילו אינה אומרת כלום וגם החכמה אינה אומרת כלום נמי מדליקין עכ"ל, אבל התוספות ישנים לא כתבו שאינה אומרת כלום אלא שאינה אומרת כן עכ"ל ופרושו שאינה אומרת שתמות אבל לעולם אומרת שצריכה לנר.

32 לכן אף על פי שיש מקום לאמר שיולדת רוצה מן הסתם שמישהו יעמוד אצלה כל רגע וכמשמעות הגמרא אי איכא מידי חזיא חברתאי וכו' עכ"ל, אבל כיון שלשון הברייתא אם היתה צריכה לנר וכו' עכ"ל משמע שאומרת דברים אלה, לכן לע"ד אין להתיר דבר שאיסורו קרוב בלי בקשתה לישב דעתה. ובחדר הצירים יכול הבעל להיות שם גם בלי זה כי בדרך כלל אשתו מכוסה שם ואין שם איסור, אבל להיות בחדר הלידה צריך שאשתו תבקש זאת לישב דעתה כמו שכתבתי בראש.

33 יהודה הרצל הנקין

34 רב אזורי

5 שבת פתח ↗

בָּשָׂר תָּפוּחַ — מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לְחַיָּה, מַיִם מְגוּלִּין — מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְחָתוּל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל עַצְמָן אָסוּר לְשַׁהוֹתָן מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. מַתְנִי׳ כּוֹפִין אֶת הַסַּל לִפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ וְיֵרְדוּ. תַּרְנְגוֹלֶת שֶׁבָּרְחָה — דּוֹחִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּכָּנֵס. מְדַדִּין עֲגָלִין וּסְיָיחִין. אִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי — בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹטֵל אַחַת וּמַנִּיחַ אַחַת, אֲבָל אִם הָיָה גּוֹרֵר — אָסוּר. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּהֵמָה שֶׁנָּפְלָה לְאַמַּת הַמַּיִם — מֵבִיא כָּרִים וּכְסָתוֹת וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָלְתָה — עָלְתָה. מֵיתִיבִי: בְּהֵמָה שֶׁנָּפְלָה לְאַמַּת הַמַּיִם — עוֹשֶׂה לָהּ פַּרְנָסָה בִּמְקוֹמָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תָּמוּת. פַּרְנָסָה — אִין, כָּרִים וּכְסָתוֹת — לָא! לָא קַשְׁיָא, הָא — דְּאֶפְשָׁר בְּפַרְנָסָה, הָא — דְּאִי אֶפְשָׁר בְּפַרְנָסָה. אֶפְשָׁר בְּפַרְנָסָה — אִין, וְאִי לָא — מֵבִיא כָּרִים וּכְסָתוֹת וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ. וְהָא קָא מְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכֵנוֹ! סָבַר מְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכֵנוֹ דְּרַבָּנַן, צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא, וְאָתֵי דְּאוֹרָיְיתָא וְדָחֵי דְּרַבָּנַן. תַּרְנְגוֹלֶת שֶׁבָּרְחָה וְכוּ׳. דּוֹחִין — אִין, מְדַדִּין — לָא. תְּנֵינָא לְהָא, דְתָנוּ רַבָּנַן: מְדַדִּין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף בֶּחָצֵר, אֲבָל לֹא אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת. תַּרְנְגוֹלֶת מַאי טַעְמָא לָא? אָמַר אַבָּיֵי: מִשּׁוּם דְּמַקְפְּיָא נַפְשָׁהּ. תָּנֵי חֲדָא: מְדַדִּין בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף בֶּחָצֵר אֲבָל לֹא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהָאִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בֶּחָצֵר. וְתַנְיָא אִידַּךְ: אֵין עוֹקְרִין בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף בֶּחָצֵר, אֲבָל דּוֹחִין בָּהֶן שֶׁיִּכָּנְסוּ. הָא גוּפָא קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ אֵין עוֹקְרִין, אֲבָל דַּדּוֹיֵי — מְדַדִּינַן, הֲדַר אָמְרַתְּ: דּוֹחִין אִין, מְדַדִּין — לָא! אָמַר אַבָּיֵי: סֵיפָא אֲתָאן לְתַרְנְגוֹלֶת. אָמַר אַבָּיֵי: הַאי מַאן דְּשָׁחֵיט תַּרְנְגוֹלְתָּא — לִכְבְּשִׁינְהוּ לְכַרְעֵיהּ בְּאַרְעָא, אִי נָמֵי נֵידֵל לְהוּ מֵידֵל, דְּדִילְמָא מַנַּח לְהוּ לְטוּפְרֵיהּ בְּאַרְעָא, וְעָקַר לְהוּ לְסִימָנִים. מַתְנִי׳ אֵין מְיַלְּדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל מְסַעֲדִין. וּמְיַלְּדִין אֶת הָאִשָּׁה בְּשַׁבָּת, וְקוֹרִין לָהּ חֲכָמָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת, וְקוֹשְׁרִין אֶת הַטִּיבּוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף חוֹתְכִין. וְכׇל צׇרְכֵי מִילָּה עוֹשִׂין בְּשַׁבָּת. גְּמָ׳ כֵּיצַד מְסַעֲדִין? רַב יְהוּדָה אָמַר: אוֹחֵז אֶת הַוָּלָד שֶׁלֹּא יִפּוֹל לָאָרֶץ, רַב נַחְמָן אָמַר: דּוֹחֵק בַּבָּשָׂר כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: כֵּיצַד מְסַעֲדִין? אוֹחֲזִין אֶת הַוָּלָד שֶׁלֹּא יִפּוֹל לָאָרֶץ, וְנוֹפֵחַ לוֹ בְּחוֹטְמוֹ, וְנוֹתֵן לוֹ דַּד לְתוֹךְ פִּיו כְּדֵי שֶׁיִּינַק. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מְרַחֲמִין הָיִינוּ עַל בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּיוֹם טוֹב. הֵיכִי עָבֵיד? אָמַר אַבָּיֵי: מֵבִיא בּוּל שֶׁל מֶלַח וּמַנִּיחַ לָהּ בְּתוֹךְ הָרֶחֶם, כְּדֵי שֶׁתִּזְכּוֹר צַעֲרָהּ וּתְרַחֵם עָלָיו. וּמְזַלְּפִין מֵי שִׁלְיָא עַל גַּבֵּי וָלָד, כְּדֵי שֶׁתָּרִיחַ רֵיחוֹ וּתְרַחֵם עָלָיו. וְדַוְקָא טְהוֹרָה, אֲבָל טְמֵאָה — לָא. מַאי טַעְמָא? טְמֵאָה לָא מְרַחֲקָא וְלָדָא, וְאִי מְרַחֲקָא וְלָדָא — לָא מְקָרְבָא. מְיַלְּדִין אֶת הָאִשָּׁה וְכוּ׳. מִכְּדֵי תְּנָא לֵיהּ: מְיַלְּדִין אֶת הָאִשָּׁה וְקוֹרִין לָהּ חֲכָמָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, ״וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: אִם הָיְתָה צְרִיכָה לְנֵר — חֲבֶירְתָּהּ מַדְלֶקֶת לָהּ אֶת הַנֵּר. וְאִם הָיְתָה צְרִיכָה לְשֶׁמֶן — חֲבֶירְתָּהּ מְבִיאָה לָהּ שֶׁמֶן בַּיָּד, וְאִם אֵינוֹ סֹפֵק בַּיָּד — מְבִיאָה בִּשְׂעָרָהּ, וְאִם אֵינוֹ סֹפֵק בִּשְׂעָרָהּ — מְבִיאָה לָהּ בִּכְלִי. אָמַר מָר: אִם הָיְתָה צְרִיכָה לְנֵר — חֲבֶירְתָּהּ מַדְלֶקֶת לָהּ אֶת הַנֵּר. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא בְּסוּמָא, מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּלָא חַזְיָא — אֲסִיר, קָא מַשְׁמַע לַן אִיַּתּוֹבֵי מִיַּתְּבָא דַּעְתַּהּ, סָבְרָא: אִי אִיכָּא מִידֵּי — חַזְיָא חֲבִירְתַּאי וְעָבְדָה לִי. אִם הָיְתָה צְרִיכָה לְשֶׁמֶן וְכוּ׳. תִּיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם סְחִיטָה! רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: אֵין סְחִיטָה בְּשֵׂיעָר. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא יֵשׁ סְחִיטָה בְּשֵׂיעָר, מְבִיאָה לָהּ בִּכְלִי דֶּרֶךְ שְׂעָרָהּ, דְּכַמָּה דְּאֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹיֵי — מְשַׁנִּינַן. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חַיָּה כׇּל זְמַן שֶׁהַקֶּבֶר פָּתוּחַ, בֵּין אָמְרָה ״צְרִיכָה אֲנִי״, בֵּין לֹא אָמְרָה ״צְרִיכָה אֲנִי״ — מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. נִסְתַּם הַקֶּבֶר, בֵּין אָמְרָה

13 מנחת חינוך פתח ↗

שנמנענו מלעשות השבעות וכו'. מבואר בר"מ מהלכות עכו"ם ובי"ד סי' קע"ט. והנה הרב המחבר כ' שני מיני חבר אחד הלוחש על הנחשים והעקרבים שלא יזיקו או אומר דברים על מכה שתנוח מעליו הכאב ויש שפרשו שמקבץ בתחבולותיו נחשים וכו' או שאר חיות למקום אחד וכו' ובאמת דברי הר"מ הם גמרא ערוכה בסנהדרין דף ס"ה ע"א ת"ר חובר חבר אחד חבר גדול ופרש"י בהמות וחיות ואחד חבר קטן ואפילו נחשים ועקרבים אמר אביי הלכך מאן דצמיד זיבורא ועקרבא אע"ג דמכוין דלא ליזקי אסור והיינו דמאסף אותם ע"ש. אם כן דברי הר"מ מפורש בגמ'. והר"מ כ' רק פירוש הראשון והא דמקבץ חיות אינו מביא כלל ועיין בטור שמביא ג"כ שניהם. ולכאורה צ"ע על הרמב"ם דאינו מביא מה שמפורש בגמ' וזה שמביא לא הראה לנו הכסף משנה מנין לרבינו דזה הוי בכלל חובר. והר"מ כ' מי שנשכו נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה אפילו בשבת וכו' הואיל ומסוכן הוא התירו כדי שלא תטרף דעתו וכו'. והנה האיסור בשבת מחמת דברים בטלים עיין בכסף משנה אם כן קשה דהוא משנה שאינה צריכה דמה לאו שבתורה דחובר התירו לו מכש"כ דברים בטלים בשבת. וגם זה פשוט דבפ"נ עובר על לאו דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ ומאי קמ"ל דהותר לאו דחובר מפני פ"נ ועיין בסנהדרין דף ק"א דמבואר שם דלוחשין לחישות נחשים בשבת וכולל עם דינים דסכין ומשמשים במעיים בשבת ומעבירין כלי וכו' ארשב"ג בד"א בכלי הניטל וכו' ומיירי באין בו סכנה כלל ע"ש ופשוט דבמקום סכנה הכל מותר בשבת אפילו מלאכות ורש"י פירש לוחשין על הנחשים וכו' בשביל שלא יזיקו ואין בכך משום צידה עכ"ל וקשה בחול מי התירו הא הוי חובר כמבואר בד' ס"ה דצמיד זיבורא וכו' כדי שלא יזיקו אסור ואי באיכא סכנה אפילו צידה הותר דאין לך וכו' אך נראה דרש"י סובר דזה אינו חובר כיון דאינו מאסף כפשטא דגמרא דף ס"ה דמאסף ואשמעינן אף דעושה שזה ניצוד לא הוי צידה אבל הר"מ דסובר דמלחשין על הנשיכה מגמרא זו א"י היאך דבמקום סכנה פשיטא כמ"ש. והכסף משנה הראה מקום ד"ז מש"ס זו דלוחשין והוא תמוה לפענ"ד דהש"ס מיירי באין בו סכנה וביש בו סכנה א"צ ללמוד ממקום זה כי ידוע הוא דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ על כל פנים רש"י דפירש על הלוחש שלא יזיק הנחש לא סבירא לי' כהר"מ דלהר"מ הוי חובר כמ"ש בפירושו אם כן האיך רשאים ללחוש הא הו"ל חובר באין סכנה ואי ביש סכנה אפילו היה צידה מותר ורש"י סובר כפשטא דגמרא דוקא מאסף הו"ל חובר אבל הר"מ דס"ל דזה הוי חובר אין לו ראיה ודין זה דכתב הכסף משנה דיצא לו מכאן דפירש כן הוא תמוה דבלאו הכי אין לך דבר שעומד וכו'. והר"מ לשיטתו דהחובר חבר הוי לוחש שלא יזיק או שלא יוזק הו"ל לאו שאב"מ דהוי רק דיבור ע"כ כתב דאין לוקין על לאו זה רק באם הלוחש עושה מעשה דרמז באצבעו או הי' מפתח בידו וכו' ואם לא עשה מעשה כלל אין לוקין. אך כפי שמבואר בש"ס דמאסף הוי חובר אם כן כיון דנתאסף הו"ל ע"י דיבורו איתעביד מעשה ולוקין כמו תמורה דהוי מעשה והדברים עתיקים עבלח"מ בה' שכירות. וד' הרהמ"ח צ"ע דמביא סתם דלוקין ומביא פירוש הר"מ ג"כ ולא כתב דצ"ל במעשה כיון שאוחז בידו וכו' ואף אם עושה מעשה קשה לשיטת הרהמ"ח כ"מ דאם משכחת לה בל"מ אין לוקין אף במעשה אם כן ה"נ משכחת לה בל"מ שאינו אוחז בידו וכו' אך כ"כ כ"פ בשם ס' שעה"מ דוקא אם הדבר שעושה עכשיו במעשה יכול לעשות בל"מ אין לוקין אבל אם הדבר שעושה צריך מעשה וא"א בלא מעשה אף דהלאו משכחת לה בל"מ מכל מקום לוקין ע' גבי ב"י וב"י בפסח אם כן ה"נ אם עושה מעשה מחמת דא"א לעשות בל"מ שפיר דלוקין וגם זה צ"ע אם נאמר כדעת הר"מ דדברים אלו אינם מועילים כלל ולא ייטיבו ולא ירעו אם כן שפיר יכול להיות בל"מ כיון דבאמת אינו מועיל רק התורה הקפידה על סכלותו והבן. אך על כל פנים בלא עשה מעשה כלל ודאי אין לוקין צ"ע למה לא הביא זה הרב המחבר וסתם וכ' דלוקין בלאו זה. שוב ראיתי בס' משנ"ח שעורר בקצת דברים שכתבנו וע"ש מ"ש מאי שמבואר בפסחים דככר בפי נחש אם צריך חבר וכו' היינו ע"י עכו"ם דהאיך יכול לעבור על איסור תורה דחובר משום בדיקת חמץ דרבנן ע"ש מה שפלפל עוד. והר"מ כ' דאיש האומרי' עליו הדברים לרפואתו מכין אותו מכל מקום שנשתתף עמו בשטותו ועיין בס' משנ"ח דיש פוסקין דגם הוא עובר בלאו ע"ש. ונוהג בכל אישי ישראל ככל הלאוין:

14 בבא בתרא פתח ↗

אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, וְאָמְרָה: ״תְּנוּ כְּבִינְתִּי לְבִתִּי, וְהִיא בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה״, וּמֵתָה, וְקִיְּימוּ אֶת דְּבָרֶיהָ! אָמַר לָהֶן: בְּנֵי רוֹכֵל – תִּקְבְּרֵם אִמָּן. גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לַחֲכָמִים: מַעֲשֶׂה בְּמָרוֹנִי אֶחָד שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, וְהָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין הַרְבֵּה וּבִיקֵּשׁ לִיתְּנָם בְּמַתָּנָה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין לָהֶם תַּקָּנָה עַד שֶׁיַּקְנֶה עַל גַּב קַרְקַע. הָלַךְ וְלָקַח בֵּית סֶלַע אֶחָד סָמוּךְ לִירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר: צְפוֹנוֹ לִפְלוֹנִי, וְעִמּוֹ מֵאָה צֹאן וּמֵאָה חָבִיּוֹת; וּדְרוֹמוֹ לִפְלוֹנִי, וְעִמּוֹ מֵאָה צֹאן וּמֵאָה חָבִיּוֹת. וָמֵת, וְקִיְּימוּ חֲכָמִים אֶת דְּבָרָיו. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה?! מָרוֹנִי בָּרִיא הָיָה. אָמַר לָהֶן: בְּנֵי רוֹכֵל תִּקְבְּרֵם אִמָּן וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא קָא לָיֵיט לְהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְקַיְּימֵי קוֹצִים בַּכֶּרֶם הָיוּ, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ – דִּתְנַן: הַמְקַיֵּים קוֹצִים בַּכֶּרֶם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קִדֵּשׁ; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קִדֵּשׁ, אֶלָּא דָּבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מְקַיְּימִין. בִּשְׁלָמָא כַּרְכּוֹם, חֲזֵי; אֶלָּא קוֹצִים, לְמַאי חֲזֵי? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? שֶׁכֵּן בַּעֲרַבְיָא מְקַיְּימִין קוֹצִים בַּשָּׂדוֹת לִגְמַלֵּיהֶן. אָמַר רַבִּי לֵוִי: קוֹנִין קִנְיָן מִשְּׁכִיב מְרַע, אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. וְלֹא לָחוֹשׁ לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֶלָּא שֶׁמָּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו. מַתְנִי׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת – דְּבָרָיו קַיָּימִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין יָכוֹל לִכְתּוֹב; אֲבָל לֹא בַּחוֹל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת אָמְרוּ, קַל וָחוֹמֶר בַּחוֹל. כַּיּוֹצֵא בּוֹ – זָכִין לַקָּטָן, וְאֵין זָכִין לַגָּדוֹל; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לַקָּטָן אָמְרוּ, קַל וָחוֹמֶר לַגָּדוֹל. גְּמָ׳ מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא – דְּתַנְיָא: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בַּחוֹל – דְּבָרָיו קַיָּימִין, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לִכְתּוֹב; אֲבָל לֹא בַּשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ

16 שבועות פתח ↗

וְכִי תֵּימָא דְּמַחְמֵיץ לְהוּ לְשִׁירַיִם וּמְקַדֵּשׁ בְּהוּ – וְהָכְתִיב ״לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם״, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֲפִילּוּ חֶלְקָם לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ! אַלְּמָה לָא? אֶפְשָׁר דִּמְקַדֵּשׁ בִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בָּעֲצֶרֶת! מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר. הֵיכִי נֶיעְבֵּיד? נִבְנְיֵיהּ מֵאֶתְמוֹל וְנִיקַדְּשֵׁיהּ מֵאֶתְמוֹל? שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בִּשְׁחִיטַת כְּבָשִׁים הוּא דְּקָדְשִׁי. נִבְנְיֵיהּ מֵאֶתְמוֹל, וְנִיקַדְּשֵׁיהּ הָאִידָּנָא? בָּעֵינַן קִידּוּשׁ בִּשְׁעַת הַבִּנְיָן. נִבְנְיֵיהּ בְּיוֹם טוֹב וּנְקַדְּשֵׁיהּ בְּיוֹם טוֹב? אֵין בִּנְיַן מִקְדָּשׁ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב. נִשְׁבְּקֵהּ לְבָתַר הָכִי, וְנִבְנְיֵיהּ וְנִיקַדְּשֵׁיהּ? אִיפְּסִילָא לֵיהּ בְּלִינָה. נִבְנְיֵיהּ מִמַּעֲלֵי יוֹמָא וּנְשַׁיַּיר בֵּיהּ פּוּרְתָּא – דְּעַד דְּקָדֵישׁ יוֹמָא לְאַלְתַּר נִגְמְרֵיהּ וְנִיקַדְּשֵׁיהּ? אֵין בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בַּלַּיְלָה; דְּאָמַר אַבָּיֵי: מִנַּיִן שֶׁאֵין בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בַּלַּיְלָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן״ – בְּיוֹם מְקִימוֹ, בַּלַּיְלָה אֵין מְקִימוֹ. הִלְכָּךְ לָא אֶפְשָׁר. וּבְשִׁיר. תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁיר שֶׁל תּוֹדָה – בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְצֶלְצֶלִים עַל כׇּל פִּינָּה וּפִינָּה וְעַל כׇּל אֶבֶן גְּדוֹלָה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וְאוֹמֵר ״אֲרוֹמִמְךָ ה׳ כִּי דִלִּיתָנִי וְגוֹ׳״, וְשִׁיר שֶׁל פְּגָעִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִין שִׁיר שֶׁל נְגָעִים. מַאן דְּאָמַר דִּנְגָעִים – דִּכְתִיב: ״וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאׇהֳלֶךָ״, וּמַאן דְּאָמַר פְּגָעִים – דִּכְתִיב: ״יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף״. וְאוֹמֵר: ״יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן״ עַד ״כִּי אַתָּה ה׳ מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ״; וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר: ״מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבׇרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ, ה׳ מָה רַבּוּ צָרָי״, עַד ״לַה׳ הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לְהוּ לְהָנֵי קְרָאֵי, וְגָאנֵי. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה! לְהָגֵן שָׁאנֵי. וְאֶלָּא כִּי אָמַר אָסוּר – דְּאִיכָּא מַכָּה? אִי דְּאִיכָּא מַכָּה אָסוּר, וְתוּ לָא?! וְהָתְנַן: הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא! הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּרוֹקֵק שָׁנוּ; לְפִי שֶׁאֵין מַזְכִּירִין שֵׁם שָׁמַיִם עַל הָרְקִיקָה. בֵּית דִּין מְהַלְּכִין וּשְׁתֵּי תּוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶן וְכוּ׳. לְמֵימְרָא דְּבֵית דִּין קַמֵּי תּוֹדָה אָזְלִי?! וְהָכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵיהֶם הוֹשַׁעְיָה וַחֲצִי שָׂרֵי יְהוּדָה״! הָכִי קָאָמַר: בֵּית דִּין מְהַלְּכִין, וּשְׁתֵּי תּוֹדוֹת מְהַלְּכוֹת וּבֵית דִּין אַחֲרֵיהֶם. כֵּיצַד מְהַלְּכוֹת? רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי; חַד אָמַר: זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, וְחַד אָמַר: זוֹ אַחַר זוֹ. מַאן דְּאָמַר זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, ״הַפְּנִימִית״ – הָךְ דִּמְקָרְבָא לַחוֹמָה. מַאן דְּאָמַר זוֹ אַחַר זוֹ, ״הַפְּנִימִית״ – הָךְ דִּמְקָרְבָא לְבֵית דִּין. תְּנַן: הַפְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת וְהַחִיצוֹנָה נִשְׂרֶפֶת. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ אַחַר זוֹ, אַמְּטוּ לְהָכִי פְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת – מִשּׁוּם דְּאָתְיָא חִיצוֹנָה קַמַּהּ, וְקַדְּשָׁהּ לַהּ. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, תַּרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָא מְיקַדְּשִׁי! וְלִיטַעְמָיךְ, לְמַאן דְּאָמַר זוֹ אַחַר זוֹ, חֲדָא מִי מְיקַדְּשָׁא?! הָא ״כׇּל שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית בְּכׇל אֵלּוּ״ תְּנַן! וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר ״בְּאַחַת מִכׇּל אֵלּוּ״, הָנֵי תַּרְוַיְיהוּ חֲדָא מִצְוָה הִיא! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

22 הלכות גדולות פתח ↗

שבת קכח: ת"ר היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר היתה צריכה לשמן חברתה מביאה לה ביד לא ספק לה ביד מביאה בשערה לא ספק לה בשערה מביאה לה בכלי דרך שערה. אמר מר היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר. פשיטא אמר רב אשי לא נצרכה אלא לסומא מהו דתימא כיון דלא חזיא אסיר קמ"ל דיתובי מייתבא דעתה דסברה אי איכא מידי חזיאן חבראתי ועבדן לי. שבת קכט. אמרי נהרדעי חיה שלשה שבעה ושלשים שלשה ימים הראשונים בין אומרת צריכה אני ובין אומרת אין צריכה אני מחללין עליה את השבת משלשה ועד שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת אמרה אין צריכה אני אין מחללין עליה את השבת טעמא דאמרה אין צריכה אני הא סתמא מחללין עליה את השבת דספק נפשות להקל משבעה ועד שלשים אפי' אומרת צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין לה ע"י ארמאי דאמר רב עולא בריה דרב עילאי כל צרכי חולה נעשין ע"י ארמאי בשבת ואמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. אמר שמואל עושין מדורה לחיה בשבת סבור מינה לחיה אין לחולה לא בימות הגשמים אין בימות החמה לא. איתמר אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה ואפילו בתקופת תמוז ודוקא אותובי ציבי מלמעלה למטה שלא כדרך בנין אבל מלמטה למעלה דרך בנין אסור. ביצה לב: אמר רב יהודה האי מדורתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסיר וכן ביצה וכן קידרא וכן מטה וכן חבית וקושרין את הטבור רבי יוסי אומר אף חותכין וטומנין את השליא בשביל שיחם הולד. שבת קכט: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכה כר' יוסי. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב מודיה חכמים לר' יוסי בטבור של שני תינוקות שחותכין מ"ט משוה דמינתחי אהדדי. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת ומולדותיך ביום הלדת אותך מכאן שמילדין את האשה בשבת. לא כרת שרך מכאן שחותכין את הטבור בשבת. ובמיה לא רחצת מכאן שמרחיצין את הולד בשבת. והמלח לא המלחת מכאן שמולחין את הולד בשבת והחתל לא חתלת מכאן שמלפפין את הולד בשבת. ע"ז יב: א"ר חנינא הבולע נימא של מים מותר להחם לו חמין בשבת. תניא נמי הכי הבולע נימא של מים מותר להחם לו חמין בשבת. ומעשה באחד שבלע נימא של מיה והתיר לו ר' חנינא להחם לו חמין בשבת אדהכי והכי אמר להו רב הונא בריה דרב יהושע לגמע חלא:

« שו"ת בני בנים Volume I 32 שו"ת בני בנים Volume I 34 »